למה אתה משקר?

במערכת המשפחתית נושא השקר והאמת מצויים במצב עדין מאוד. מצד אחד, קיימת ציפייה לחשיפה הדדית מוחלטת. כל אחד רוצה לתת ביטוי להליכי מחשבתו ולהסרת כבלים מהתנהגותו, והוא מצפה שבן-זוגו יתנהג אליו באותה צורה. מצד שני, אין מסגרת המצריכה השקעה כה גדולה כמו מסגרת הנישואין, ואין מקום בו הקשר רגיש כל כך, עד שברור כי אם הבעל יאמר לאשתו את כל מה שבליבו בכל רגע נתון, והאשה תאמר לבעלה את מה שבליבה בכל רגע נתון, יווצר מתכון וודאי לריב.

הבה נדון במספר דוגמאות המצויות בחיי היום יום של משפחה. למשל, כאשר הרעיה שואלת את בעלה האם האוכל טעים, האם ציור שציירה הוא יפה, האם היא עצמה נאה בעיניו. במידה ולבעל יש תשובות חיוביות לשאלות אלו, תשובתו תהיה חדה וברורה, ללא כל היסוס. כאשר הוא חושב שהתשובה היא שלילית, הוא אומר לרעייתו את תשובתו האמיתית, ובכך הוא חש שהוא מקיים את הכלל ולא יעלימו זה מזה. בנוסף, הוא מאמין שעל ידי אמירת האמת, ללא כחל וסרק, הוא מגלה בכך עד כמה הוא חש קרוב אליה.

כפי שהרעיה מרשה לעצמה לומר על האוכל שהכינה שהוא אינו טעים, כך גם הוא חש שהוא יכול לומר שהאוכל יכל להיות יותר טעים. אם הבעל היה שואל את רעייתו "האם את מעוניינת שאומר את כל האמת?" וודאי היתה משיבה: "בוודאי". ועוד היתה מוסיפה: "לא רק שאני רוצה שתאמר את האמת, אפגע אם תאמר לי דברים שאינך חושב באמת". אולם, המציאות מוכיחה שכמעט תמיד אם אומרים לזולת את כל האמת, ויש בדברים השוללים משהו מאישיותו או ממעשיו, הוא נפגע.

לכן, במקרה כזה אסור לאותו אדם לומר לרעייתו תשובה העלולה לפגוע בה או לצער אותה, והוא חייב לומר לה את מה שהייתה רוצה לשמוע. כאשר היא שואלת אם האוכל טעים או אם הציור יפה, היא רוצה לקבל לכך חיזוק חיובי שאכן הדברים הם כך. יחד עם זאת, אם הוא מצפה שרעייתו תעשה שיפורים באוכל וכדומה, עליו להשתדל לומר זאת בצורה העדינה ביותר, כך שהפגיעה בה תהיה מינימאלית.

האם לגלות לו?

נתייחס לדוגמא נוספת: האישה הבטיחה לבעלה לעשות פעולה מסוימת הנדרשת למשפחה, אך ללא סיבה מוצדקת, היא לא ביצעה את הפעולה. כעת היא מצויה במבוכה. האם לומר לבעלה את האמת – שלא הייתה שום סיבה מוצדקת לאי העמידה בהבטחה, ולהסתכן בקבלת תגובה חריפה, או לתת לו הסבר לא אמיתי שיניח את דעתו כהצדקה לאי ביצוע ההבטחה.

במקרה זה, אם תוצאת סיפור העובדות כפי שהן תגרום רק לאי נעימות, אין לה שום היתר לשקר. אולם, אם הדבר יגרום להרחקה רגשית בין האשה לבעלה, עליה לתת הסבר למחדליה בסיבה שתמנע את ההרחקה הרגשית, גם במחיר של שינוי העובדות.

מדהים לראות עד כמה דברים אלו שעשויים לקרות יום-יום, תופסים מקום נכבד בהלך החשיבה היהודי. אין ספק שהקשר הטהור בין יעקב אבינו לרחל אימנו מהווה דוגמא עבור כל אחד מאיתנו למגמה אותה האדם שואף להשרות בביתו. יחד עם זאת, כאשר נולד לרחל בן, לאחר שנים רבות של המתנה, היא אומרת (בראשית ל כג): "... ותאמר, אסף אלוקים את חרפתי". מסביר רש"י את הביטוי אסף את חרפתי: "...כל זמן שאין לאישה בן, אין לה במי לתלות סרחונה. משיש לה בן, תולה בו. (לשאלת הבעל) מי שבר כלי זה? (תשובה האישה) בנך. מי אכל תאנים אלו? בנך". מכאן שאף רחל אמנו, המהווה סמל ודוגמא לאופן בו על אשה לנהוג עם בעלה – אף היא נחה דעתה שכעת יש לה במה לתלות "סירחונה".

שאלת השקר והאמת מצויה גם בהיבטים של המשפחה המורחבת. למשל, כאשר מתפתח עימות בין כלה לחמותה. הכלה אינה מחבבת את חמותה, והחמות מדברת סרה בכלתה.

כל שיחת טלפון בה הבן מדבר עם אימו מרגיזה את אשתו וגורמת לה מתח. פעמים רבות לאחר שיחה כזו הרעיה מפתחת ריב עם בעלה על עצם שיחתו ועל תוכן השיחה. האם במקרה זה על הבעל להמשיך לשוחח עם אימו בפני רעייתו, ולהתמודד עם התוצאות הקשות של השיחה, כדי להיות אמיתי? או שעדיף שישוחח עם אמו מחוץ לבית, ואם אשתו תשאל אותו מדוע איחר להגיע הביתה, ייתן לה הסבר שאינו נכון? בנוסף, במידה ואשתו תשאל אותו שאלה ישירה, "האם דיברת עם אמך?", האם לומר לה דבר התואם את המציאות, או לומר לה שכבר זמן רב הוא לא דיבר עימה?

במקרה זה ברור שכפי שעל הבעל לשוחח עם אמו מצד כיבוד הורים, כך מצד שמירת שלום הבית, ומשום חובתו לדאוג לנעימות רעייתו, עליו להסתיר את שיחתו מפניה.

בנוסף, על פי העיקרון שקבע הרב דסלר, האמירה שאומר הבעל לאשתו באין ברירה שהוא לא דיבר עם אימו, אינה נחשבת לשקר שמותר לאומרו, אלא לאמת שנכון לאמרה! זאת משום שהאמת אינה בדווקא היצמדות להתרחשות המאורעות כפי שהיו במציאות, אלא היצמדות לחיובי, ואם זה במקרה אי אמירה לרעייה על קיום השיחה תוליד מציאות חיובית, כך יש לנהוג.

חשוב מאד לציין שאין בדברים אלו רמז קל שבקלים שבני-זוג רשאים לנהל מערכת חיים על בסיס אמירת שקרים באופן שיטתי. זה בוודאי ובוודאי נוגד לחלוטין את הולא יעלימו זה מזה, והמהלך כולו נוגד את שלום המשפחה ושלמותה. הנהגה שכזו פוגעת בסופו של דבר לא רק בזה ששקרו לו, אלא שהמשקר עצמו מפתח תחושת זרות וחוסר קרבה לבן-זוגו. לפיכך, יש לתת על כך את הדעת, ורק במקרים מיוחדים ולא תכופים, בהם שינוי האמת ימנע מחלוקת ותגרה, מותר לשנות מן האמת.

האם הקושי לשקר הוא אמיתי?

פעמים רבות כאשר אני משוחח בציבור על נושא המחמאות, ואומר לציבור המאזינים שיש לומר לבן-הזוג את מה שהוא רוצה לשמוע גם אם המחמיא חושב אחרת, נשמעות שאלות מכיוון הקהל: "האם הרב אומר לנו לשקר???". אני פונה לשואלים בשאלה על מנת שיבחנו את עצמם: "האם ילד שנולד להורים שכל הזמן מחמיאים זה לזה, יתקשה באמירת מחמאות לבת-זוגו כשיתחתן? כולנו מבינים שלא, משום שראה הורים המחמיאים זה לזה והתרגל לכך.

אם כן", אני ממשיך, "המעצור שאדם חש כאשר הוא נדרש להחמיא, אינו נובע מכך שיש במחמאה איזה שקר סמוי, אלא שקשה לאדם לשנות את הרגליו, ולכן הוא מתחבא מאחורי טענת השקר". הדבר המעניין הוא, שאנשים רבים אינם נמנעים לומר מחמאות הרחוקות מן האמת, כאשר הדבר קשור לעסקי מסחרם, או כאשר הם אמורים להשיג הישג כלשהו באמצעות המחמאה, אולם דווקא כאשר המחמאה נדרשת ביותר בבית לבן-זוגם, פועל עליהם המעצור בטענה שהמחמאה לוקה בשקר.

השל"ה הקדוש מבאר את הפסוק בספר משלי (ט ח) "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" – אין כל טעם להוכיח לץ על התנהגותו השלילית, משום שהוא לא יקשיב, אלא רק ישנא את המוכיח, אבל יש וכדאי להוכיח חכם, כי הוא יאהב את המוכיח. השל"ה הקדוש מדגיש עוד הבנה בפסוק. כאשר עומדים לבקר אדם ולהעיר לו על מנת שישפר את מעשיו במקום שהוא נדרש לכך, אין לפתוח את דברי התוכחה במילים לץ אתה, משום שבכך גורמים לו שישנא את המוכיח, וממילא גם תכלית התוכחה לא תושג. הוא יאטום את אוזניו ולא יקבל את דברי התוכחה. יש לפתוח את דברי התוכחה במילים: "אתה חכם", ועל ידי כך ירצה לשמוע את הדברים ולהשתפר.

ייתכן והעומד להוכיח כלל אינו סבור שהאדם העומד מולו הינו חכם, אך כיוון שזו הדרך היחידה שיקשיב, יפנים את הדברים, ויחזור בו מהתנהגותו השלילית, חייבים להקדים את דברי הביקורת באמירת מחמאה.

אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו

כאשר מדברים על אמת ושקר במשפחה ניתן לומר מתוך הניסיון, כי הנטייה לשקר במשפחה, עשויה לבוא כאמצעי התגוננות. דהיינו, המשקר חש בתוקפנות מילולית מצד בן-זוגו המאיים בצורה כלשהי, שבכל בעיה טבעית המתפתחת ביניהם הוא תוקף אותו ועושה זאת בעוצמות בלתי נסבלות מבחינתו. הדרך היחידה שהוא מוצא להתגונן מפניו היא שלא להגיע עימו לעימות, אף במחיר של אי אמירת האמת. זאת לא מתוך רצון להונות את בן-זוגו או להטעות אותו, אלא כדי שבן-זוגו לא ימצא סיבה לתקיפה נוספת.

על האדם התוקף להבין שהוא מעמיד את בן-זוגו במצב בלתי אפשרי, משום שהאימה היתרה שהוא מטיל בביתו גורמת לבני הבית לשקר לו בנושאים ובתחומים רבים, על מנת שלא להביאו להתפרצות. על כך נאמר: "לא יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו", שמתוך שמתקיף על כל דבר, מביא אותם לפחד ממנו ולשקר לו.

לא מאמינים לי

לעיתים אדם משקר מתוך הנחה כי האמת לא תתגלה. לעיתים הוא אינו בטוח בכך, אך בכל זאת "שווה" לו לשקר על מנת להרוויח את הרגע ולדחות את המתקפה שהוא כה ירא מפניה. זאת על אף שלבסוף הוא יודע שהיא בוא תבוא ועם ריבית דריבית.

הניסיון מלמד שבמשפחה בה אדם נתפס בשקר, והדבר חוזר על עצמו יותר מפעם אחת, גם אם יפסיק לשקר, יעבור זמן רב עד שהאמון בדבריו יחזור. תוך כדי כך יווצר מצב שאף על דברים פעוטים ביותר, שבמצב רגיל לא היו עושים מכך עניין, מתפתח וויכוח ודרישה להוכיח שאכן הוא אומר את האמת.

כאמור, נושא האמת והשקר במשפחה הוא נושא עדין ומעורר שאלות רבות כיצד יש לנהוג בכל מצב. הקו המנחה הוא שיש לבנות מערכת זוגית המושתת על אמון ואמירת אמת, אך יש לתת את הדעת על כל מקרה בנפרד, האם אמירת העובדות כפי שהתרחשו במציאות אכן יועילו או לא. במקרה שהדברים אינם ברורים, מומלץ להתייעץ עם רב מוסמך המכיר את בני-הזוג ויכול לתת עצה טובה כיצד ראוי לנהוג.