האם זה הגיוני לחלום על הבלתי אפשרי?

כולנו אוהבות להרגיש חזקות. להרגיש שאנו עומדות על קרקע יציבה, שאנו מצליחות לנתח את מה שקרה ולתייג דברים תחת כותרות של שורה אחת, שאנו יודעים מה הולך לקרות, איך ומתי. ידיעה מקנה לנו תחושה של שליטה במצב. הבעיה הגדולה היא שהחיים, מטבעם, הם חיים של חוסר ידיעה. המציאות מלאת מסתורין. לבורא תוכניות משלו, ולא תמיד הן מסתדרות עם התוכניות שתכננו. רובנו לא מודים בזה בגלוי, אבל בסתר לבנו אנחנו מעדיפים שהבורא "לא יתערב לנו בתוכניות". שיניח לנו להסתדר לבד.

היה פעם מחקר בשיקגו שסקר ציפיות של הורים מילדיהם, וציפיות של ילדיהם מעצמם. בעוד ההורים ציפו מילדיהם לעשות תואר ולמצוא עבודה מסודרת ויציבה, הילדים ציפו מעצמם הרבה יותר. אחד מהם קיווה להיות אסטרונאוט, ילד אחר להקים סטרט אפ עולמי מצליח, ילדה שלישית רצתה להמציא תרופה לסרטן ואחרת להיות חוקרת מוח. ילדים, מסתבר, מאמינים בעצמם הרבה יותר מאשר אנחנו מאמינים בהם. הסיבה לפער היא שההורה בוחר עבור ילדו מקצוע שהוא מכיר, שהוא יכול לשלוט עליו, שהוכיח את עצמו במהלך השנים, מקצועות שמעוגנים כ" הבינוני.

אז נכון, ייתכן מאד שהילד לא ישיג את החלום הגדול שלו ולא יהיה טייס חלל, אבל אם האמונה שלנו בו מאפשרת לו להמשיך לחלום, הוא יוכל להגיע לפסגה אחרת. להגיע למקום שהוא ירגיש שהוא באמת מיצה את עצמו ולא עוד ילד שמרצה את הוריו.

כשאנחנו במוד של שליטה אנחנו בעצם באות לקב"ה ואומרות לו: תשמע, תעשה טובה, תסדר ליאישור מהעירייה שאני אוכל לסגור את המרפסת. אומר לנו הקב" את לא יותר?

הקב"ה מאמין בנו יותר מאשר אנחנו מאמינות בעצמנו.

כשאדם הולך לים ומנסה להרים מים בעזרת דמוי קערה שהוא יוצר מכפות ידיו, המים זולגים להם מכל הצדדים. כפות הידיים שלו לא מסוגלות להחזיק מים. אל הים אדם צריך להגיע בזרועות פתוחות. אל הקב"ה צריך לבוא פתוח. הפחד שלנו לבוא פתוח או שלא נוכל לשלוט על מה שאנחנו מקבלות. אנחנו לא מסוגלות לשאת את חוסר הוודאות שבידיעה. להניח לו לתת לנו את מה שהוא חושב לנכון. אנחנו צריכות שהוא ימלא אחר רשימת המשאלות הפרטית שלנו, ומפחדים להניח לו לקבוע אותה בעצמו. אנחנו שואפות לחיות בידיעה מוחלטת, אבל הידיעה המוחלטת נמצאת במקום אחד- אצל הבורא.

כשאנו משחררות שליטה ועושות הכל בשביל הקב"ה, אנחנו משוחררות גם מרגשי האשמה, מתחושת ה"אילו" וה-"אם הייתי עושה אחרת". ברגע שעשינו את ההשתדלות המלאה, סיימנו את התפקיד. שם עלינו לשחרר. האחריות על המעשים- היא עלינו, האחריות על התוצאות- היא עליו.

אנחנו יוצרים את הכלי, עלינו להניח לקב"ה למלא אותו, ולקבל באהבה את ה"מילוי" שהוא בחר. אולי זה לא המילוי שאנחנו רוצות, אבל זה המילוי שאנחנו צריכות.