הילדים הם גם שלו

בחוג שהעברתי לפני כשנתיים השתתפה חגית (השמות בדויים), ששיתפה אותנו בבעיה שלה עם בעלה בנוגע ליואל, הילד הקטן שלה: "אצלנו בבית, בעלי הוא האחראי על המקלחות. הבעיה שלי היא, שתמיד אחרי המקלחת בעלי מתעצבן על יואל כי הוא משאיר את הבגדים המלוכלכים שלו על הרצפה ולא לוקח אותם לסל הכביסה. בסוף כל ערב הבן שלי נקי אבל בוכה ועצוב כי אבא כעס עליו".

"ומה את עושה אז?", שאלתי.

"אני מסבירה לבעלי שזו לא הדרך לחנך את הילד. למה בעצבים? הוא יכול לבקש ממנו יפה, הוא רק בן 5... אחר כך אני לוקחת את יואל ומרגיעה אותו, ואז בעלי מתעצבן שוב, הפעם עליי. הוא טוען שאני מרחמת על יואל יותר מדי ולא מציבה לו גבולות...".

בקיצור, בלגן אחד גדול. אבא כועס, אמא מרחמת וילד עצוב.

איך יוצאים מהפלונטר הזה?

"תגידי", שאלתי אותה ואת כל משתתפות החוג, "האם ייתכן שבעלך יחזור יום אחד הביתה עם תמונה מ-ז-ע-ז-ע-ת ויתלה אותה על הקיר בסלון, מבלי לשאול אותך?".

"בשום פנים ואופן!", ענתה חגית בחצי חיוך ואיתה שאר הנשים.

"למה?" שאלתי, "האם הקירות הם לא גם שלו? הוא לא משלם עליהם משכנתא או שכירות? למה רק את יכולה להביא הביתה תמונה, לתלות אותה ואחר כך פשוט להראות לו אותה בגאווה?!... בדיוק כמו הקירות – הילדים הם גם שלו והוא יכול לנהוג איתם כפי שהוא רואה לנכון!

"לא רק את", הרגעתי אותה, "כולנו שתלטניות... אנחנו כל הזמן מנסות "לחנך" את הבעל. פעם הוא קשה מדי ופעם הוא רך מדי. הוא לא מספיק רואה את הילדים או שהוא תמיד מרשה להם הכל וכו' וכו'. רובינו חושבות שהבעל "הורס" לנו את החינוך במידה זו או אחרת... ותמיד יש לנו מה להעיר".

"אז מה, פשוט לא להתערב?!", שאלה חגית.

"בדיוק. בעלך יטפל בבעיה כראות עיניו. ובקשר לילד החמוד, נראה לך שהוא יודע איך לא להרגיז את אבא שלו?".

חגית חשבה רגע "...הוא פשוט יכול לקחת את הבגדים לכביסה?!... תאמיני לי שלא חשבתי על זה עד הרגע, אז למה אני כל-כך מרחמת עליו?!".

"נכון, אז הנה לך התשובה המלאה: הילד שלך החמוד "דואג" להרגיז את אבא שלו כל ערב... הוא לא לוקח את הבגדים לכביסה ואז אבא כועס, ואמא, ששומעת הכל מהמטבח, נורא מרחמת. חוץ מלרחם היא גם חושבת שאבא קשה מדי ואז נוצרת ביניהם מחלוקת.

עכשיו, אני רוצה לשאול אותך, מה זה קשור אלייך שיש עימות בין בעלך לבין הילד? כשבעלך מתעמת עם הבן שלך, ואת נמצאת במטבח בעיניים שופטות, מה לדעתך יקרה? העיניים השופטות האלו יביאו את בעלך לצעוק יותר או פחות?

ברור שיותר! כי הוא נמצא במאבק מול הילד ועכשיו את פותחת מולו "חזית" נוספת ומערערת את סמכותו בבית. מה שחייב לקרות הוא שבעלך ירגיש הרבה יותר מאוים, ובהכרח יגביר את הצעקות כדי להצדיק את התנהגותו ולהוכיח שהילד באמת לא בסדר. כל הדברים האלו מתרחשים "מתחת לפני השטח" אבל הם-הם ההתרחשות העיקרית".

חגית שמעה בעיון, אבל בהיסוס-מה, את ההסבר שלי.

"עכשיו תנסחי לעצמך את המשימה שאת יוצאת איתה היום", ביקשתי ממנה.

"קודם כל אני לא מתערבת בכלל. זו מערכת היחסים שלהם. מה זה קשור אליי? יותר מזה, אני גם לא מרחמת על הבן שלי כי הוא יודע מצוין איך לא "להתעסק" עם אבא שלו. והכי חשוב – אני מגבה במאה אחוז את בעלי. זה באמת גם הילד שלו, ואם הוא חושב שכך נכון להגיב – אני לא מתערבת, הרי הוא לא שאל את דעתי...".

"וואו, אם אני אצליח", נאנחה חגית וחייכה, "זה יהיה שינוי משמעותי מאוד בשבילי. אפשר לומר שרוב הוויכוחים שלנו בבית הם סביב חינוך הילדים".

* * *

בשבוע שלאחר מכן חגית חזרה כולה קורנת. "לא תאמינו", אמרה, "הילד שלי לקח השבוע את הבגדים לכביסה... וזו עוד רק ההתחלה, נראה שכל היחסים ביניהם היו שונים השבוע. בדרך כלל יש ביניהם הרבה עימותים, לא רק על המקלחת, והשבוע?... לא זוכרת. נראה לי שלא היה כלום. אפילו קרה דבר מפתיע, ערב אחד כשהייתי במטבח והם נשארו לבד בסלון, שמעתי אותם מצחקקים ביחד... לא האמנתי. זה משהו שאני לא זוכרת שהיה ביניהם מעולם...".

"מה עשית?", שאלו אותה שאר המשתתפות, "אמרת משהו לבעלך? לבן שלך?".

"לא. לא אמרתי כלום", השיבה, "השבוע פשוט חשבתי אחרת. חשבתי שמה שבעלי עושה זה טוב, והחלטתי שאני מגבה אותו במאה אחוזים ולא מתערבת בכלל".

אז מה היה שם?

אי אפשר לגשת לדבר על חינוך ילדים מבלי לגעת בנושא החשוב של שלום בית.

כאמהות במשפחה המערבית, על פי רוב, אנו הן אלה שתופסות את הפיקוד בכל נושא החינוך. אבל, לצערנו, אנו לא רק אוחזות במושכות מבחינה טכנית, משום שאנו נמצאות פיזית יותר בבית, אלא מרגישות, כמעט תמיד, חכמות יותר ומבינות יותר מהבעל.

מהרצון הטוב הזה, לחנך את הילדים, יוצא קלקול גדול מאוד. במו ידינו, אנו מערערות את סמכותו של הבעל בבית, מגיעות "מלמעלה", מנסות לחנך אותו... ובסופו של דבר מפספסות גם את שלום הבית וגם את חינוך הילדים.

* * *

את התא המשפחתי, במקורו, אפשר לצייר בצורת פירמידה. הבעל, שהוא ראש המשפחה, נמצא ב"שפיץ", ומתבונן כל העת "החוצה". האשה, שהיא עיקר הבית נמצאת במרכז הפירמידה, והילדים הם הבסיס הרחב בתחתית הפירמידה. הם ההמשכיות וה"מטרה" של הבית.

במשפחה המודרנית של היום נוצר בלבול בתפקידים. בכל הקשור לחינוך הילדים אנו נוטות לבוא "מלמעלה", בידיעה מתנשאת (וחסרת בסיס), שאנו יודעות יותר טוב מהבעל.

הבעל מצידו מנסה להיאחז בכל דרך בתפקידו המקורי כבעל הסמכות וה"מילה" בבית, וכאן נוצר בינינו "סדק". אל הסדק הזה הילדים נכנסים באופן לא מודע, ושם מתחילות בעיות רבות.

כשכל אחד מבני המשפחה נמצא במקומו הנכון והטבעי שלו, ועושה את תפקידו - נעלמת מאליה המחלוקת וחוזר השלום.

אז איך עושים את זה? איך משיבים את חלקי הפירמידה למקומם?

בראש ובראשונה אני צריכה תמיד לכבד את דרכו ואת רצונו של בעלי. זכותו, כפי שהזכרנו, לעשות כפי הבנתו בנושא חינוך הילדים. הילדים הם גם שלו (עם יד על הלב, נכון שהוא בדרך כלל לא מעיר לנו?...).

ויותר מזה, חשוב מאוד שאתן בו אמון, שהוא אדם מבוגר, בעל שיקול דעת, וכל מה שהוא מחליט בנוגע לילדים זה כי ככה הוא חושב שהכי נכון לעשות. במידה והוא היה זקוק לעצה או עזרה ממני – הוא היה מבקש.

האדמו"ר הזקן, "בעל התניא", היה אומר: "דאג לחבר שלך - לעולם הזה, ולעצמך – לעולם הבא".

מה קורה היום? אני "דואגת" לעולם הבא של בעלי... מעירה לו כי "חשובה לי עבודת המידות שלו... ", אבל באמת חשבון הנפש שלו עם הקב"ה או עבודת המידות שלו זה ממש לא ענייני. תפקידי הוא לדאוג ל"עולם הזה שלו", לשמח אותו ולמלא את צרכיו כאן. הוא ידאג בעצמו לעולם הבא שלו...

הבנתי שאני צריכה לכבד את בעלי בכל החלטה שלו, אבל האם אין צורך שנהיה באותה הדרך בחינוך הילדים? זה לא יכול "לבלבל" את הילדים?

התשובה היא לא!

אל מורתי, גב' יעל אליצור, הגיעו פעם לייעוץ זוג הורים, שהיו חלוקים מאוד בדרך החינוך. האשה טענה בתוקף ששני ההורים חייבים לנהוג באותה הדרך. "את בטוחה בזה?", שאלה יעל. "כן, במאת האחוזים", ענתה האשה. "אז תהיי את בדעה שלו!"... ענתה לה יעל.

איך יכול להיות שבעלי ואני נהיה תמיד תמימי דעים בנושא הילדים? הלא אנחנו כל-כך שונים! ראשית אנחנו גבר ואשה... מזרח ומערב, שנית אנחנו באים מרקעים שונים, יש לנו אופי שונה וכו'.

ובאמת, אין כל עניין להכריח את עצמנו לחשוב באותה הדרך.

אז מה כן?

ראשית, כשבעלי פועל בדרך שאינה נראית לי, אני לא חייבת להסכים איתו, אבל עליי לכבד את דרכו והחלטתו.

שנית, אני חייבת להבין שאלו הם הילדים שלו בדיוק כפי שהם שלי, והוא רוצה בטובתם לא פחות ממני!

שלישית, אפשר למצוא זמן רגוע על מנת לשוחח ולנסות להסביר לו את עמדתי, אבל עליי לשים לב באיזו גישה אני באה - האם אני מנהלת איתו שיחה מלאת סימני קריאה, כי אני בטוחה שאני צודקת והוא טועה? שיחה כזו רק "תאטום לו את האוזניים" ותחריף את המחלוקת.

הגישה היחידה שיכולה להביא לשינוי היא שיחה שיש בסופה סימני שאלה: "מה דעתך, אולי ננסה כך..?", "האם אתה חושב שזה הכי נכון?", " אולי הדרך שאני מציעה תצליח יותר?" – שיחה כזו עשויה להביא את בעלך להקשיב לך ולשקול את הדברים מחדש בנחת.

אולם, אפילו כשאני פונה לבן הזוג ב"סימן שאלה", עליי להיות מוכנה לקבל גם "לא". ייתכן שגם אחרי שיחה אמיתית ולא מתנשאת הבעל לא ישנה את עמדתו. מה אז?

ה"פלא יועץ" מביא בערך "ויתור": "ומידת הוותרנות בבית צריכה רבה, והיא גזרת יהלום לעניין השלום, ואבן טובה לעניין האהבה"...

כן, כן - לוותר! ויתור הוא לא חולשה, הוא מעיד על חוזק ועוצמה. ואם המחלוקת נסובה על חינוך, והילדים רואים אותי מוותרת לאבא – בכך כבר חינכתי אותם!

* * *

לפני כשנה השתתפתי באסיפת הורים בביה"ס של בתי שירה, בת התשע. באסיפה קיבלה כל אמא שי כרטיס מעשה ידיה של ילדתה. על צד אחד של הכרטיס היה כתוב "מה למדתי ממך, אמא" ובצד השני כתבה כל ילדה מה היא למדה מאמא שלה. בין השאר כתבה לי שירה: "אמא, אני לומדת ממך לוותר" (ממני?! חשבתי לעצמי...).

בבוקר, הודיתי לה על הכרטיס ושאלתי אותה: "שירה חמודה, מאיפה למדת ממני לוותר?".

שירה ענתה לי משפט שהשאיר אותי פעורת פה: "את תמיד אומרת לנו: "תשאלו את אבא".

כשילד רואה חילוקי דעות בין ההורים (הילדים שלנו מרגישים גם חילוקי דעות שנעשים בחדרי-חדרים!), אבל רואה את אמא מוותרת לאבא ומכבדת את דעתו – היא מקנה לו את השיעור הכי חשוב לחיים! שיעור "חי" על שלום וויתור.

סיפרה אמא בחוג, שכאשר הילדים אינם מתנהגים כשורה היא מוכיחה אותם ומסבירה להם באריכות על חומרת המעשה. בעלה, לעומת זאת, מבקש ממנה תמיד להפסיק עם הנאומים. היא מצידה כועסת, מבטלת את דעתו וממשיכה.

"בואי נתבונן רגע", אמרתי לה, "הוכחת את הילדים על חוסר דרך ארץ, אבל באותו הרגע ממש "הדגמת" להם איך לעשות את ההיפך... איזה מסר, לדעתך, יפנימו הילדים?

כפי הנראה, שצריך למחות בפה על חוסר דרך ארץ, אבל לא צריך ליישם...

* * *

בנוסף לכל, כשהתחלתי לומר בבית "תשאלו את אבא" באופן קבוע, הרגשתי מיד הקלה משמעותית. "למה לקחתי עד היום הכל על הגב שלי" תהיתי, "איזה כיף! אני כבר לא צריכה להחליט לבד!..".

ובעלי? הוא קיבל בשמחה (וגם קצת בגאווה...) את התפקיד החדש, והוריד ממני הרבה מההתמודדות עם הבקשות/ התלונות/ הדרישות של הילדים.

* * *

לפני כשנתיים השתתפה בחוג חברה שלי, שהעלתה בעיה שקשורה לבעלה: הילדים מגיעים אליה באופן קבוע ומבקשים לישון בלילה על הספות בסלון. כשהיא מסרבת, הילדים הולכים אל האבא ושואלים את אותה השאלה. "אין בעיה, תישנו בסלון", עונה להם האבא לקול מחאותיה הנמרצות של אשתו...

איזה פתרון הצענו לה בחוג?

כשהילדים שואלים, תעני להם תשובה אחת ויחידה: "תשאלו את אבא".

במפגש הבא היא סיפרה שהשינוי היה פשוט מדהים! כשהילדים שאלו אותה היא אכן אמרה תשאלו את אבא. הילדים פנו לאבא שאמר להם בתוקף "כולם מיד למיטות!"...

מה קרה כאן?

כשהאשה חשבה שבעלה טועה ו"מקלקל" לה את החינוך, היא למעשה הגיעה "מלמעלה". הבעל הרגיש, באופן תת מודע, שהוא כבר לא ב"ראש הפירמידה", ולכן ניסה לשמור על מקומו ו"אמר את המילה האחרונה". אבל, כשאשתו לא ערערה אותו, הוא חזר למקומו ושמח לעשות מה שחשוב לה...

לא מזמן יצא לי לדבר עם אותה חברה. שאלתי אותה: "תגידי, מה קורה עם בעיית השינה בסלון שהעלית פעם בחוג?".

היא צחקה ואמרה שהיא לא זוכרת שקרה מאז שהילדים ביקשו משניהם את אותה הבקשה...

* * *

מספרים על רבי נפתלי מרופשיץ שסיפר לחסידיו, שכאשר היה ילד פעוט והחל ללמוד לקרוא, הסביר לו המלמד שאם מופיעות בסידור התפילה שתי אותיות י' הצמודות זו לזו, הכוונה היא לשמו של הקב"ה. פעם אחת הגיע בקריאתו לסוף פסוק וראה שם סימן נקודותיים. הן נדמו לו כשתי אותיות י', והוא קרא את שם ה'. אמר לו המלמד: אם שתי אותיות י' עומדות זו לצד זו - הן מציינות את שמו של ה', אבל אם י' אחת עומדת מעל חברתה, הרי זה סוף פסוק. "למדתי מזה כלל גדול", אמר הצדיק. "אם שני יהודים (שתי יודי"ם) עומדים זה לצד זה, באהבה ובשוויון, הרי הם כלי לשם ה', אבל אם האחד מתנשא מעל חברו - הרי זה סוף פסוק...".

דקלה יוספסברג, אם ל-6 ילדים, מנחת הורים מוסמכת בגישת שפר, ומעבירה חוגי הורים והרצאות בנושא חינוך ילדים.

לתגובות: diklajo@gmail.com

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.