ילדים זה אתגר

אחת מהדרכים הקשות ביותר לפתח את האישיות שלך היא דרך גידול הילדים. תמיד טענתי שילדים הם הכוח הכי גדול שמצמצם את האני שלך למינימום. מול כל מה שחשקה נפשך לעשות אתה חייב להתחשב ביצורים המתוקים האלה. הם מכתיבים לך את החיים, את סדר היום, את התקציב ואפילו את שעות השינה שלך. כל הורה יודע כמה מורכבת היא מלאכת החינוך, כמה השקעה כרוכה בהפיכה שלהם לאנשים טובים ומאושרים. אתה משקיע כוחות על שלא יצטרכו להיאבק בזירה שנלחמת בה, שלא יצטרכו לטעות היכן שטעית, שלא יפצעו היכן שנפצעת. בקיצור, שילמדו כמה שיותר מניסיון החיים שלך. גם אני הייתי ילדה, והדבר האחרון שעשיתי היה להקשיב לניסיונם של אחרים. אם אביט יותר לעומק איווכח אף לדעת שעד היום אני מתעקשת לטעות בעצמי, ואל תשאלו אותי למה, כי אין לי תשובה טובה. היהדות לימדה אותי שיעור חשוב בחינוך ילדים. תשכחו מכל בתי הספר להורות, מכל שיטות הפסיכולוגיה המתקדמות וסדנאות ההקשבה המעייפות. היהדות עלתה על זה ביג טיים. קורים לזה "לשמש דוגמה", מדובר בהמצאה גאונית, שלא רק שאינה עולה כסף - אלא מהווה עצה מדוייקת ביותר. כששיניתי סטטוס לאם חד הורית, התפללתי לקב"ה שילדי ילכו בדרך התורה. כמי שגידלה אותם בבית חילוני למהדרין, לא שיניתי להם את אורח החיים באופן דרסטי עם חזרתי בתשובה, שמא יצא שכרי בהפסדי. כל שנשאר לי זה רק לקוות ולייחל. אחד מהכללים שקבעתי לי, תוך כדי השלמה שאולי לא אצליח לגרום להם לחזור בתשובה, הוא להנחיל להם את אהבת השם ואת העובדה שיש להם כתובת אחת. בקיץ האחרון הודיע בני רוי שהוא נוסע עם חברים לסוף שבוע על שפת הכנרת. מעבר לדאגה שלי לבטחונו, כמו כל אמא יהודייה מצויה, ביקשתי ממנו שלא יתפתה להדליק אש בשבת, ולמען האמת לא הייתי אופטימית. טבעה של החברה להשפיע על המשתייכים אליה. לא רציתי להישמע היסטרית, ורק נשאתי עיניי לשמיים. ביקשתי מבורא עולם שידאג שבני לא ילך שבי אחר גחמות רגעיות. "תשמור עליו אבא", ביקשתי, "הוא הבן שלך לפני שהוא הבן שלי". אני יכולה להשגיח על ילדי עד שלב מסויים, ואחרי זה הם ברשות עצמם - הם והערכים שהצלחתי להעניק להם. רוי חזר ביום ראשון, שזוף ומלא חוויות. לא העזתי לשאול אותו ישירות, כי העדפתי לא לשמוע את התשובה. עזרתי לו לפרוק את התיק, ובדרך למקלחת קיבלתי ממנו נשיקה וחיוך שלא אשכח לעולם "שלא תחשבי שהדלקתי אש בשבת", אמר. "קניתי יין ועשיתי קידוש", הוסיף. הלב שלי התחיל לדפוק, "היה לך סידור?" שאלתי בפליאה. "זכרתי הכל בעל פה" חייך "אפילו את החקל תפוחין קדישין". זרועותיו נשלחו לחבק אותי. "את לא מאמינה, אמא", עיניו ברקו. "כל החוף בא לשמוע אותי מקדש". ההתרגשות ניכרה בקולו. "היד שלי רעדה כל כך, שהיין נשפך לי קצת". כמה התלהבות היתה בקולו. התלהבות ששמורה למי שמלכו של עולם נגע בליבם. באותו השבוע התהלכתי כמו טווס, ולא ידעתי שמצפה לי עוד הפתעה. ייתכן ואמא אחרת לא היתה מקבלת את הבשורה באותה חדווה כמוני. יריני נכנסה מבית הספר כולה נרעשת, עם פתק לבן בידה, בו כתוב שאני מוזמנת לבוא לשיחה עם המנהל עקב היעלמות שלה ושל חברותיה מהכיתה. "את נראית לי די משועשעת מהרעיון", קראתי לעברה לאחר שקראתי את מכתב האהבה ששלחו אליי מבית הספר. "את יודעת אמא", פתחה הקטנה, "כולם בכו בחדר המנהל, ורק אני לא. הודעתי לו שאני לא מפחדת מכלום". גבותיה החלו להתכווץ. "אמרתי לו שאני לא מפחדת ממנו כי הוא רק בשר ודם", חייכה, "הבהרתי לו שאני מפחדת רק מבורא עולם". ידעתי שאצטרך להסביר למנהל מאיפה הגיעה "החוצפה" של ירין, ואיך זה ייתכן שאין לה פחד מצוות המחנכים. לכי תסבירי לו עכשיו שזו העבודה הרוחנית הכי קשה בחיים, והילדה שלי רכשה את זה בגיל כל כך צעיר. הרשיתי לעצמי באותו השבוע להרגיש נחת, להרגיש שמחה על כי הילדים שלי מצאו את הנקודה הפנימית הזו שנמצאת בליבו של כל יהודי, ולא הכחישו את המצאותה. שמחתי שלמרות תקופה לא קלה שעברה עליהם, מקנן בתוכם אוצר גנוז שנקרא אהבת השם. פשוט מצאתי את המלך בתוכם, בדברים הקטנים, השגרתיים אך המשמעותיים כל כך.נכון שהם לא שומרי מצוות קלאסיים, נכון שהם חיים בחברה שאינה דתית. אך הם לא שוכחים מי הם ומאיפה הם באו. הם יודעים בוודאות שיש מישהו למעלה, שמצוי ומשגיח, ואחרי 120 שנה הם לא ייקחו את התיק האישי של בית הספר להשוויץ בו בפני אבא. הבנתי שלעיתים אתה זורע גרעין, ובמעט המים שיש לך משקה את האדמה, מביט למעלה לגשם שיגיע כבר. ובלי לשים לב זה קורה, הזרע נובט ומצמיח עלים רכים, ירוקים. וכל מה שנשאר לך זה רק לתת את אהבתך ולשאת את תפילתך. ואז תזכה, ככתוב בפרק קכ"ח בתהלים, ש"בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך".