עניין של מ(ד)ידה

"גידלתי תפוח כזה גדול, שכשהנחתי אותו על הכיסא - הכיסא נשבר", סיפר חקלאי לחבריו. השני הגדיל לספר שהתפוח הענק שהוא גידל שבר את השולחן.

"אני גידלתי תפוח כה גדול", סיפר השלישי, "שכאשר שמתי אותו בעגלה"... "מה, העגלה נשברה?!" נזעקו חבריו בפליאה.

"לא", השיב החקלאי, "יצאה ממנו תולעת ואכלה את הסוס שלי"...

* * *

במצות דישון המזבח מדי בוקר, המופיעה בתחילת פרשתנו, מצוה התורה על הכהן: "ולבש הכהן מדו בד". דהיינו: בגדי-הכהונה שילבש, צריכים להיות כמדתו לא פחות ולא יותר.

רבי אליהו, "הגאון מווילנא", מעיר כאן נקודה מעניינת מאוד: מאחר שחלק גדול, ואולי המרכזי ביותר, בעבודה הרוחנית שלנו הוא מידות טובות ודרך ארץ, מפני מה לא נכתב שיעור רצוי לכל הנהגה טובה ודרך ישרה. בעצם, בכך שאנו מחפשים שיעור כמותי למידות, אנחנו מפספסים נקודה מהותית יותר. בתורה בכלל לא כתוב שצריך שיהיו מידות. העניין נרמז בדברי חז"ל רק בעקיפין.

איך הותירו נושא חשוב ועקרוני כל כך בלי להתייחס ישירות לקיומו, ובלי נקיטת שיעור?

כדרכנו, סיפור קצר כמפתח להבנת העניין, ודווקא על הגאון מווילנא: כשהחל הגאון מווילנא את לימודי הגמרא שלו, שכר לו אביו מלמד שידריכו בנתיבי העיון ואופן הלימוד. המלמד שראה לפניו ילד כבן ארבע, פנה לאביו ושאל איזו מסכת ממליץ האבא שילמד עם הבן.

"מסכת ביצה", השיב האב בלי היסוס. אבל המלמד התלבט: "מסכת ביצה? זה מדי קשה עבור הילד. אני חושב שמסכת תענית עדיפה יותר". לדעתו של האב מסכת תענית הייתה מסכת קלה מדי.

שמע זאת אליהו הקטן ובנימוס ביקש רשות להביע את דעתו, הגדולים הסתקרנו בחיוך והטו אוזן. להפתעתם נענה אליהו ואמר: ביצה, יכולה להיות רכה מדי ויכולה להיות קשה מדי. הכל תלוי בכמות ואופן הבישול...

ובחזרה לענייני המידות: ניקח את מידת הרחמנות כדוגמה מצוינת שחכמי ישראל העניקו לנו לפני אלפי שנים. נחשו מה? זה שייך לפורים.

"כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים".

משפט ידוע זה, נאמר בחז"ל על שאול המלך, שלאחר שנצטווה מפי שמואל הנביא בציווי האלוקים להילחם בעמלק ולהשמידו לחלוטין, עשה חשבון לעצמו: עמלק היא אומה רשעה המזיקה לכל האנושות ואלוקים מצווה למחותה. אולם, אם גדולים חטאו – קטנים מה חטאו. אם אדם חטא – בהמה מה חטאה.

בשל כך, הותיר שאול המלך בהמות שהיו שייכות לעמלק וכן הותיר את אגג מלך עמלק חי. חז"ל מגלים לנו שהיה זה שלא כדין. גם בשל כך שה"בהמות" שחמל עליהן שאול היו בעצם עמלקים שבאמצעות כישוף התחפשו לבהמות (וזו לא תחפושת פורימית...). וגם בשל העובדה שבאותו לילה בודד שנותר אגג חי, הוא שהה עם שפחה עמלקית (בשם מדתא), שברבות השנים יצא ממנה המן הרשע. 

שיקולו של שאול המלך היה לכאורה בשל מידה טובה שטבועה בו: רחמנות. אך כשהשתמש במידה זו בצורה לא נכונה, וריחם במקום הלא נכון, סופו גרר שהתאכזר בהמשך לרחמנים. ועל כך בהזדמנות נוספת אי"ה.

נחזור לדברי הגאון מווילנא בהם פתחנו: מדוע לא נזכר בתורה כלל ענייני המידות ולא ניתן לנו בהן שיעור? מבאר הגאון כך, שמם של ה"מידות" נקרא כך, בדיוק בשל העובדה שצריכים לחשב ולשקול במידה ובכמות נכונה מתי להשתמש עם מידה פלונית, וכמה לנקוט במידה אחרת.

כי כל מידה כשלעצמה, יכולה להיות טובה או רעה, השאלה היא היכן משתמשים בה ובאיזו מידה. אכזריות היא מידה מצוינת כשנחש ארסי מסתובב בבית מלא ילדים קטנים, ורחמים היא מידה גרועה ביותר כשהיא מוענקת לרוצח.  

גם בעבודת דישון המזבח שכללה "רק" הוצאת הפסולת מעליו, נדרש הכהן שבגדי הכהונה יהיו כ"מידתו" בדיוק.

* * *

את ההחלטה באיזו מידה להשתמש בכלל, ובאיזו כמות ושיעור לנקוט בפרט, מותירה התורה לאדם עצמו. משום שכל מקרה הוא לגופו, ואין אפשרות בעולם לדמות מקרה אחד עם רקע מסוים, למקרה אחר שפרט קטן יכול לשנות את התמונה כולה.

כמובן, על-מנת לוודא שאין טעויות קריטיות בהחלטותינו, ובכדי שלא ייווצר מצב בו אנו נוקטים במידה מסוימת בצורה לא טובה, בשיעור כזה שיגרום למצב שגולם המידה יקום על יוצרו (תולעת שיוצאת מהתפוח ואוכלת את הסוס), מוכרחים אנו ללמוד מוסר ללא הפסקה. המוסר "מאפס" אותנו בכל פעם ומכוון אותנו יותר ויותר להנהגה המתאימה לרצון האלוקים מאיתנו כעת, כיצד לנהוג ובאיזו מידה למדוד.