להתאבק בעפר רגליהם

סיפור מות נדב ואביהוא מהווה את ההתרחשות המרכזית בפרשתנו, ויש להבין את מהותו ופשרו. לאחר שבעת ימי המילואים, מגיע היום השמיני בו נכנסו אהרון ובניו לתפקידם לשמש בקודש פנימה. בתוך הקרבנות המיוחדים שהוקרבו לשם כך, מסופר בתורה: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, א-ג).

מהו המעשה הבלתי ראוי שעשו נדב ואביהוא? רש"י מביא את מחלוקת התנאים בנושא זה:  ר' אליעזר אומר כי סיבת הדבר היתה שנדב ואביהוא הורו הלכה בפני משה רבם. ר' ישמעאל לעומתו סבור כי חטאם היה שנכנסו שתויי יין למקדש.

במדרש מובא עוד על סיבת מיתתם, שהיו מהלכים אחר משה ואהרן ואומרים: "מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור".

והנה צריך להבין, הן בתורה נאמר בפירוש מהי סיבת מיתתם: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם", ומדוע נכתבו במדרש סיבות אחרות? ועוד, שעל דברי משה לאהרן "הוא אשר דיבר ה'" הביא רש"י את דברי חז"ל: "אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך. עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". ויש לשאול, הרי כשמשה אומר לאהרון שנדב ואביהוא גדולים יותר, הרי ודאי התכוון לכך, והראיה שהם נבחרו שיתקדש הבית בהם. ואם כן קשה מאד איך ניתן ליישב את דרגתם הגבוהה המצוינת במדרש זה, עם המדרש הקודם בו מבואר שנכנסו למקדש שתויי יין, או שאמרו על משה ואהרון "מתי ימותו שני זקנים הללו"?

אולם המתבונן יראה כאן הדרכה תורנית לדורות עולם ביחסי התלמיד לרבו והתבטלותו אליו. שצריך התלמיד לדעת, שגם אם יגע והתעלה בתורה – עדיין עליו לבטל את דעתו בפני רבו.

שהנה נדב ואביהוא, אשר למדו תורה אצל משה ואהרן, נתעלו מאוד עד שאמר משה לאהרן "רואה אני שהם גדולים ממני וממך". ומכיוון שנתעלו כל כך היו בטוחים כי לרוב גודלם אילו יהיו מנהיגי העם הרי שינהיגו את ישראל טוב יותר מרבותיהם. ומתוך אהבת האמת, אהבת ישראל והשאיפה לעשיית רצון ה' על הצד הטוב ביותר, שטובת ישראל היא רצונו, אמרו עם כל אהבתם על אביהם ודודם: "מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור". מבטם זה הוא שגרם להם להורות הוראה בפני משה רבם, לפי שהבינו לרוב רוחב דעתם בעבודת ה' וביסודות וסודות התורה ועבודת הקורבנות כי ללא ספק עתה צריך להקטיר קטורת ועשו כפי הבנתם. ואכן מדוייק בפסוק שלא טעו בעצם הדבר, שהרי כתוב שהקריבו אש זרה "אשר לא ציוה ה'". ומייתור מילים אלה משמע שכל חטאם היה בכך שעדיין לא בא הציווי אשר ודאי היה מגיע. וזהו שהורו הוראה בפני משה רבם ולא שטעו בהוראה. ומעתה האמור בפסוק ודברי המדרש אחד הם.

ומכאן מוסר גדול למידת הענווה וההתבטלות שנדרשות מהתלמיד מול רבו, גם במקום שנראה לתלמיד כי הוא מבין טוב יותר. ואם על גדולי עולם כאלו נאמר כך, נישא קל-וחומר לעצמנו בדורנו, עד כמה יש לנו להקשיב לגדולי התורה שבדור, ולעשות ככל אשר יורונו. שבת שלום.

(צילום: ויקיפדיה)