נזירות: לפרוש מתענוגות העולם

מה. נזיר הוא איש או אישה שקיבלו על עצמו בנדר את איסורי הנזירות. עיקרי איסור הנזירות בתורה הם: איסור שתיית יין או אכילת ענבים ותוצרתם, איסור תספורת וגילוח שיער הראש והזקן, ואיסור להיטמא למת. הנזירות הרגילה היא לתקופה מוגדרת, אך יש גם נזירות שמשון ונזיר עולם – שדיניהם שונים מעט. הנזירים המפורסמים בעם ישראל היו: שמשון, שמואל הנביא ואבשלום (בנו של דוד המלך).

למה. בספר החינוך (מצווה שע"ד) מובא שהטעם העומד מאחורי האיסורים הנוהגים בנזירות הוא לגרום לאדם לשרת את בוראו בצורה טובה יותר, מבלי שיפריעו לו התאוות החומריות. לכן מוטל על הנזיר להיות פרוש מן היין - שמסמל את תענוגי העולם, ועליו גם לגדל את שיערו, משום שגם גידול השער מורה על הכנעת היצר ליופי ואסתטיקה. טעם הפרישות מטומאת מת הוא משום שהטומאה מורה על חולשת כוח השכל, ואדם שרוצה לעבוד את בוראו בשלמות ראוי לו שישמור על טהרתו.

המניע עבור אדם לנדור נזירות לא מפורש במקרא (שכן התורה כתבה: "אדם כי יפליא", כלומר, מסיבה שאינה מובנת), אך לנושא זה התייחסות בחז"ל. במסכת נזיר, העוסקת בדיני נזירות, מובא שסמיכות הפרשיות בתורה של פרשת סוטה ופרשת נזיר רומזת כי הגורם העיקרי למעשה הסוטה הוא היין, ממנו מצווה הנזיר לפרוש. ולכן "כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", כדי שלא יגיע גם הוא לידי אותו החטא.

משהו מעניין לסיום. מה היחס הראוי לנזיר? במקרא ישנו לכאורה יחס חיובי לנזיר. כך למשל, כשהנביא עמוס רוצה לתאר את מעלת עם ישראל הוא כותב: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים...". גם במגילת איכה, כשהיא מתארת את גדולתה של ירושלים בבניינה, היא משבחת את הנזירים שהיו בה: "זכו נזיריה משלג, צחו מחלב".

לעומת זאת, בחז"ל ישנם חילוקי דעות לגבי היחס לנזיר. בגמרא מובאת דעה שהנזיר נחשב לחוטא, משום שציער את עצמו ואסר על עצמו דברים המותרים בדרך כלל. לעומת זאת, המדרש משבח את הנזיר ומחשיב אותו לקדוש. אך למעשה אין מחלוקת בין הדעות, שכן כאשר אדם מחליט להיות נזיר לשם שמים, כדי לעבוד את הבורא בלי הפרעות גופניות, והוא אכן נמצא במדרגה רוחנית שמאפשרת זאת - הרי שהוא נקרא קדוש ומעשהו רצוי. אך אם הנזירות גבוהה ממדרגתו של האדם, וקבלתה רק מצערת אותו בלי שתביא למעלות הרצויות, או שלחלופין הנזירות לא נעשית לשם שמים אלא רק כדי להתגאות על שאר האנשים - הרי שנזיר כזה הוא חוטא.

בגמרא מסופר ששמעון הצדיק הוא בין החכמים הסוברים שנזיר הוא חוטא, ולכן השתדל להימנע מאכילת בשר קרבנות נזיר, מלבד מקרה אחד: " פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם (=שראיתי שאני יפה, וחשבתי לחטוא בגללו), אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל".