תעשה טובה, אל תצטדק

ישנם הורים שכאשר הם נאלצים לממש איום ולהטיל עונש על הילד, הם מוצאים את עצמם מצטדקים, וכמעט מבקשים את מחילת הילד, על כך שהם נאלצים להענישו. הם סבורים שבכך הילד יבין טוב יותר את מניעיהם להענישו טוב יותר. הרב אהרון פרידמן מבהיר, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שהצטדקות היא ביטוי לחוסר אמונה במה שהאדם עושה,  ומראה על חוסר בטחונו של ההורה. קבלו מאמר שלישי ומסכם על כללי יסוד להטלת משמעת בבית.

ו. הצטדקויות ומשמעותן

כשהורים נאלצים לממש איום ולהטיל עונש או הגבלה על הילד, הם חייבים לעשות זאת מתוך השלמה נפשית, שגם תופגן כלפי חוץ. הורים צריכים להסביר לילד מדוע הענישו אותו, כדי שיבין את מה שנדרש ממנו לעשות בפעם הבאה, אבל הם יכולים להרוס את המשמעת בבית אם יגלשו להתנצלות על שנאלצו להענישו, מאחר ובכך הם משדרים שיתכן וטעו במעשיהם. לא זו בלבד שאין להורים להתנצל, אלא עליהם אף להימנע מלהסביר את עצמם יותר מדי, כיון שהדבר ישדר לילדים מסר שההורים אינם בטוחים בצדקתם.

טועה מי שחושב שהצטדקויות מועילות להחליק דברים וליישר משקעים. אדרבה, כאשר אדם מסביר את עצמו שוב ושוב, הוא משדר מסר סמוי שהוא אינו כה משוכנע בצדקת דרכו, וזקוק להסכמת השני כדי להשקיט את מצפונו.

ניקח למשל את ראובן שסירב לתת הלוואה לשמעון. ראובן הסביר את עצמו שוב ושוב, ואף ביטא את תקוותו ששמעון מבין מדוע הוא אינו יכול להעניק לו את ההלוואה. ככל שהתאמץ ראובן להסביר את עצמו יותר, הוא, למעשה, רק הזמין לחצים מצד שמעון שקלט שהוא אינו שלם עם החלטתו. ככל שראובן התחנן לקבל את הבנת שמעון לסירובו להלוות לו, שמעון "התעורר לתחיה" והתחיל לשחק שהוא נפגע עמוקות מראובן שסרב לבקשה כה פשוטה... ראובן כמובן לא יכל לעמוד בלחץ והעניק לו את ההלוואה, כאשר שמעון יכל רק לצחוק בסתר ליבו על השירות הטוב שראובן עשה לו בנסותו לקבל את הסכמתו.

כאשר הורים מתנצלים ומסבירים את עצמם יתר על המידה, עליהם לדעת שבעצם הם מבקשים בצורה סמויה את אישור הילדים למה שעשו. הם מבטאים בכך חוסר אמונה בצדקת דרכם. זהו נסיון דל לשכנע את עצמם ולהשקיט את מצפונם, בזמן שהדבר אינו תורם מאומה לשכנע את הילדים ולהרגיעם. אדרבה, ילדים שמרגישים שהוריהם אינם שלמים עם מה שעשו, ירגישו שנענשו שלא בצדק, וגם לא יהססו לנצל את חולשתם ולסחוט תשלום הוגן תמורת הסכמתם להירגע.

כאמור, גישה זו תקפה לא רק לילדים והוריהם, אלא לכל מכלול יחסינו עם החברה. כשאנו נאלצים לבצע פעולה כואבת או לסרב לבקשת הזולת, אין אנו צריכים להתנצל, להצטדק ולנמק את צעדינו. זהו כלל גדול בבטחון עצמי: לשדר נחישות והחלטיות בהחלטותינו, כדי שלא לגלות חולשה בפני סחטנים. אלו מומחים לזהות כל בקיע של חוסר בטחון והיסוס, ומכניסים "רגל בדלת" עד שהם כופים עלינו להיכנע למבוקשם, בניגוד לרצוננו.

הכלל העולה: אם אתה צודק – אין כל צורך שתצטדק

ז. להסתיר חילוקי דעות

חילוקי דעות בין הורים, כמו בין כל שני אנשים, הם דבר לגיטימי שאין לשלול אותו. כבשאר עניני הבית, מותר להורים להיות חלוקים גם בנוגע לצעד הנוגע לחינוך הילדים. ברם, לשניהם יהיה קשה מאוד לחנך, אם ויכוח מעין זה יתרחש לעיני הילדים.

כאשר האב מעניש את הילד והאם מביעה בקול את התנגדותה, היא מחזקת, ולעיתים אף נוטעת, בלב הילד את התחושה שנעשה לו עוול. כתוצאה מכך, לא רק שהעונש לא יפעל את פעולתו, אלא אף יעודד את צמיחת זרעי המרדנות. כאשר האם אינה מסכימה להיענות לבקשה מסוימת של הילד, והאב הופך עצמו לפרקליטו בפני האם, על אחת כמה וכמה אם הוא מנהל עמה ויכוח בנושא בנוכחות הילד או בידיעתו, הדבר "פוקח את עיניו" של הילד להבין שאמו אינה צודקת במה שהיא אומרת. מיותר להוסיף שהדבר סותר באופן מהותי את כל יסודות המשמעת בבית. על הילד לדעת, שעונש שהוטל יצא אל הפועל ומילה שנאמרה לא תשוב ריקם! (אלא אם כן מתברר שהעונש הוטל בטעות על מעשה שלא נעשה).

מלבד זאת, עלול להתפתח מצב שהילד ישרטט לעצמו ציור, שבו אחד ההורים משמש כ"איש הטוב" והשני כ"איש הרע". דעה כזו, תביא אותו לשאוף תמיד לרצות את ה"טוב" ולפתח רגשות שליליים כלפי ה"רע". הדבר, לא רק שיפגע בחינוכו של הילד, הוא אף עלול לחבל ביחסי ההורים, כשאחד מהם יחוש שהשני "גוזל" ממנו את הילד.

הורים צריכים לדעת שהם חייבים להופיע בפני הילדים כשהם מאוחדים בדעתם ומגבים זה את זה. רק תמימות דעים מצד ההורים תלמד את הילד את הערך שעליו לייחס לדעותיהם. חשוב לציין, שגם במקרה שאחד ההורים איבד את עשתונותיו וברגע של חולשה או חרון העניש את הילד באופן מוגזם, אסור להורה השני לבקר בקול מול הילד. מן הראוי שילבנו את הנושא בינם לבין עצמם, שלא בנוכחות הילדים. במצב כזה, מומלץ לחשוב על פתרון יצירתי, שיאפשר לילד להינצל מן העונש בתנאי קל יחסית. מוצא של כבוד מעין זה, לא יבטל את העונש ללא סיבה, ויחד עם זאת, ידרוש מן הילד מחיר קל לתשלום.

לדוגמא: הילד אינו מחזיר את המשחק למקומו. ההורה המותש והעייף מאבד את עשתונותיו וגוזר על הילד עונש שלא לשחק במשחק במשך חודש ימים. לאחר מכן, כשוך חמתו, נראה לו שהפריז בחומרת העונש. במקרה זה הוא יכול לבקש מההורה השני לשכנע את הילד לבקש סליחה ולהבטיח שמכאן והלאה ישתדל ויקפיד להחזיר את המשחק למקומו. כתגובה, יקוצר משך העונש לשבוע או למספר ימים בלבד.

כאן המקום להעיר על התנהגות הרסנית מאין כמוה, שהבחנתי בה אצל הורים המנהלים מאבקים קשים ביניהם. לעיתים, מתוך פרץ של רגשות סוערים, הם מגייסים את הילדים לתוך המלחמה בצורה זו או אחרת, בנסיון לבעוט בצד השני. דל העט מלתאר את גודל הנזק וההרס שהם מביאים בזה על ילדיהם ועל כל ביתם. אין רצוני להרחיב על כך, אלא רק לציין בנוגע לנושא המשמעת דבר שנוכחתי בו לא אחת: הורה המלמד את הילד שלא להישמע להורה השני ש"אינו צודק", גורם בכך שהילד יזלזל, בסופו של דבר, בשני ההורים גם יחד! זלזול של הורה בבן זוגו הוא אחד הדברים ההרסניים ביותר.

הכלל העולה: הפגינו תמימות דעים בפני הילדים

ח. הכבוד העצמי שלנו

אם ה"כבוד" כשלעצמו הוא דבר שראוי לברוח ממנו, הרי שהכבוד העצמי הוא דבר שכל אדם מחויב להצטייד בו על מנת לחיות את חייו כאדם נורמלי המקובל בחברה. כבוד עצמי הוא המפתח לפיתוחה של משמעת עצמית, והוא שלמעשה תוחם את גבולות התנהגותנו. אנשים המקפידים שלא לאכול את פיתם תוך כדי הליכה בשוק, נזהרים מכך משום שהדבר אינו מעורר כבוד. הם אינם רוצים להיות "דומים לכלב", כפי שהגדירו זאת חז"ל. אנשים בעלי כבוד עצמי, נמנעים מ"ללכת מכות" בויכוח על מקום חניה, מה שמרשים לעצמם אנשים שאין להם כבוד עצמי.

הורים שמצטיירים בעיני הילדים כחסרי כבוד עצמי, לא יוכלו להטיל משמעת. אנשים שאין להם ערך – גם למילה שלהם אין ערך. גם אנו לא מעריכים אמירות של אנשים שאיננו מעריכים. כאשר ההורים רוצים שהילד יעריך אותם, הם חייבים לדאוג לכך שהוא יראה בהם דמויות חיוביות ומכובדות הראויות להערכה.

למרות שהורים אינם יכולים ליצור ריחוק ניכר בינם לבין ילדם, והם נדרשים לחיות עמם בקרבה של ממש, הרי שעם כל זאת חשוב ליצור הבדלי מעמד ברורים שימחישו תדיר את מקומו של ההורה מול הילד. אין ספק שניתן לחיות קרוב עם הילדים ואף לשחק ולהתבדח איתם. הדבר אף חשוב ותורם לאווירה רגועה ונעימה בבית, אך תמיד יש לזכור שישנם גבולות בין מחלקת ההורים למחלקת הילדים.

אציין כאן מספר דפוסי התנהגות שכיחים שעל ההורים להיזהר בהם, משום שיש להם השפעה מרובה על הכבוד העצמי שהם מקרינים. על ההורים להיזהר שלא לעשות מעשי שטות בנוכחות הילדים. גם כאשר האב רוצה להתפרק קצת ולצאת לטיול קצר עם ה"ילד הקטן" החבוי בתוכו, חשוב שיקפיד וישים לב למה שהוא עושה בנוכחות הילדים. ילד הרואה את אביו יורד לרמה נמוכה שאינה הולמת את מעמדו, לא יחפש שום תירוץ או הסבר, אלא יפחית בעיניו את מעמדו של האב. אם האב רוצה, למשל, לשיר ולרקוד בבית עם ילדיו, הדבר רצוי וחיובי. הוא אינו חייב להיות רציני כל הזמן. אדרבה, אווירה של שמחה בבית תתרום רבות לקשר ולקרבה המשפחתית. לעומת זאת, אם האב, ברצונו להצחיק, מחקה מישהו בלעג, באופן שהילד יודע שאסור לעשות כך, הדבר ישפיל את מעמדו בעיניו.

זכרו תמיד, שהחשיבה של ילדים קטנים עלולה להיות שונה בהרבה ממה שנדמה לנו. כאשר אנו עושים משהו, יש לקחת בחשבון איך הם יראו ויפרשו את המעשה. גם מחוץ לבית, חשוב שההורים יקפידו על התנהגות ההולמת את מעמדם כאנשים מוערכים ומקובלים בחברה. ילד שומר לעצמו את רשמיו מן הרחוב ומבית המדרש אודות אביו, והוא אינו שוכח אותם כאשר הוא מגיע הביתה. אדם הנוהג לחולל מהומה על כל דבר ולקצוף על כל מי שבא עמו במגע, מצטייר בעיני ילדיו כאדם בזוי חסר ערכי התנהגות בסיסיים. מי שנוהג "להרתיח את בית המדרש כקדירה" על כל שטות וליצור רעש מכל תלונה של מה בכך, יוצר לעצמו תדמית של אדם כוחני שאינו מתחשב באחרים, וילדו יתבייש בו. שמעתי לא פעם מאנשים שהבושות שהם סבלו מהתנהגות הוריהם, גרמו להם לפתח רגשי נחיתות ופחד שמא אחרים יתריסו בפניהם על התנהגות הוריהם. סיפר לי בנו של איש מדון ידוע, שכאשר שואלים אותו לשמו, הוא פשוט משקר כדי שהשואל לא יעלה בדעתו שהוא בנו של פלוני.

האמת צריכה להיאמר – ראיתי ילדים שדווקא ההתנהגות השלילית של הוריהם, שהיתה מאופיינת בחוסר כבוד, היא שהמריצה ודרבנה אותם לנהוג בצורה ההפוכה. יחד עם זאת, כמובן שאיני ממליץ לאף הורה להשתמש ב"שיטה חינוכית" זו...

העליתי רק דוגמאות מעטות מתוך המקרים השכיחים. מה שחשוב לזכור הוא שילדינו מאוד רגישים לתדמית שאנו משדרים לאחרים, והם עלולים להתבייש מכל דבר קטן. גם מדברים שנדמים לנו כ"שטויות". עלינו לגלות רגישות יתירה לרגישותם של הילדים, וגם כאשר אנו חושבים שהם לא צודקים, להשתדל עד כמה שניתן שלא תהיה להם עילה להתבייש בנו.

הכלל העולה: שמרו על כבודכם העצמי – וישמרו ילדיכם על כבודכם

קשר בריא – משמעת איתנה

חשוב מאד לציין שכל האמור במאמרים אלה על הטלת משמעת בצורה נחושה ותקיפה, אין בו משום סתירה לקשר הטוב והחם שעל ההורים ליצור עם ילדיהם. להיפך, כאשר ננהג עמם כהורים נעימים היודעים לרדת לצרכיהם ולרמתם בשעת הצורך, ונתייחס לצרכיהם החומריים והנפשיים בהבנה ובמידת הרחמים, הם יהיו יותר ממושמעים לנו. המציאות מוכיחה שאין דרך טובה יותר ללמד את הילדים משמעת, מאשר לגרום להם לאהוב את הוריהם אהבת נפש. למשל, כשאבא יוצא עם ילדו בן העשר לטיול בשעות הערב, או כשהוא לוקח אותו עמו כאשר הוא צריך לצאת לסידור כלשהו, יקל עליו בשעת החזרה הביתה להציב לו גבולות. כאשר האם תצא לעתים תכופות עם ילדיה לגינת המשחקים, הדבר יקל עליה בשובה הביתה, לומר לילדים בנימה ברורה כי הגיע הזמן ללכת לישון. הנהגה כזאת תביא את הילדים לציית מתוך נאמנות ומחויבות ולא מתוך כפיה.

מי יתן ונזכה ליישם את מה שלמדנו בנושא המשמעת מתוך יישוב הדעת, נחת ושמחה.

הבה נזכור!

8 שמונה כללים להטלת משמעת:

א. חוקים שאי אפשר לאכוף עד הסוף – אינם חוקים! גבולות שאין מייצבים בצורה איתנה, נוח להם שלא באו לעולם.

ב. אין הורה שיכול לתת לילד את מה שאין בו עצמו. מי שרוצה להשליט משמעת על ילדיו –  חייב לרכוש קודם משמעת עצמית ולעמוד במה שהיא דורשת ממנו.

ג. הוראות מעורפלות והערות כוללניות, יקשו על הילד להשביע את רצון הוריו בתחום המשמעת.

ד. חיוני לעמוד על ביצוע הדרישה בפועל ממש. זאת לא בצעקות ועונשים, כי אם בקביעת עובדות בשטח.

ה. אם יש עונש שאנו יודעים שלא נוכל לבצעו, סביר להניח שגם הילדים יודעים זאת... אם נאיים בעונש מעין זה, הוא לא יפעל את פעולתו ואנו רק נצא נלעגים.

ו. זכותם של ההורים לאיים ואף להעניש במקרה הצורך. זכות מוקנית זו כוללת גם את הצורך שלא להצטדק כשהענישו את הילד. הצטדקות היא ביטוי לחולשה ולחוסר אמונה במה שאתה עושה!

ז. יש לשמור כלפי חוץ על תמימות דעים בין שני ההורים ולא לחשוף חילוקי דעות בשום עניין, בוודאי שלא בעניין חינוך הילדים. חזית אחידה, היא כזו שקשה להבקיע אותה. כשהורים מגלים כלפי חוץ את הבקיעים שבחזית  – הם ימצאו את הילדים ממוטטים את החומה.

ח. אם יש לכם כבוד עצמי –  חשוב שתשמרו על הצגתו בפני הילדים. אם אין לכם כבוד עצמי – הזדרזו לשפר אותו, או שתפסיקו לצפות למשמעת מצד ילדיכם.