הלו"ז הצפוף של היהודי

"יש לי הצעה מפתה לכבוד הרב", פנה צעיר "משכיל" ברוסיה שלפני מאה שנה, לרב העיירה. "זמן תפילת שחרית בשבת בבוקר הוא בשעה שבע וחצי, שעה מוקדמת מאוד עבור צעירי העיירה. אם יידחה זמן התפילה לרבע לתשע – אנו הצעירים נוכל להתפלל איתכם, ואבותינו ישמחו בכך".

"אמור נא לי", פנה הרב בשאלה שלא ממין העניין, "הנסעת מימיך ברכבת?"

"בוודאי", השיב הצעיר שלא הבין את ההקשר. והרב המשיך: "מה דעתך לפנות להנהלת הרכבת במכתב מנומק, בו תבהיר להם שלא ייתכן שהרכבת תצא בדיוק על פי השעה שנקבעה בלוח הזמנים, על הדקה. הן כה רבים אלו שעוד חצי דקה תעזור להם להספיק את הרכבת ולא להיתקע בתחנה למשך שעה עד לרכבת הבאה".

המשכיל גיחך. "אין לדבר סוף, רבי. תמיד יהיו מאחרים שידרשו לאחר את הזמן עוד ועוד והרכבת לעולם לא תצא". בתוך-כדי-דיבור, קלט הצעיר את התשובה שגרם לו הרב לענות לעצמו, ובבושת פנים ירד מהצעתו ה´גאונית´...

* * *

בתחילת פרשתנו מצוה התורה "וביום השמיני ימול בשר-ערלתו". ברית המילה, המצוה הראשונית בחיי כל יהודי והמשמעותית כל כך עבורו. הוא זוכה להצטרף בצורה מעשית לעם היהודי ולהיות חלק בלתי נפרד ממנו.

בסיומן של ברכות ברית המילה, קבעו חז"ל נוסח שאותו מברך המקדש על הכוס את התינוק: "כשם שנכנס לברית, כך ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים".

וצריך להבין את הנוסח "כשם שנכנס", שהרי תינוק קטן זה, לא נכנס לבדו לברית, כי אם הוריו הכניסוהו בבריתו של אברהם אבינו. והיה מספיק לאחל את שמאחלים לאב לפני ברכות הברית: "כשם שהכנסתו לברית".

דבר נוסף: מה ההשוואה בין הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו לכניסתו של התינוק לתורה ולחופה?

רבי חיים צבי טייטלבוים, בעל ספר "עצי חיים", הסביר במתק שפתיו כך: ברכבת, לוח הזמנים הוא מדויק. מי שאיחר בחצי דקה – ימתין לפחות חצי שעה עד לרכבת הבאה שתיקחהו למחוז חפצו. הדיוק הוא הרבה מעבר ל"המלצה" לכל מי שזמנו חשוב ויקר בעיניו.

חייו של יהודי, ממשיך הרב, מחושבים לפי לוח זמנים. כך נכתב במפורש במשנה (אבות ה, כא): "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן י"ג למצוות... בן י"ח לחופה". ילד שהוריו ידחו את כניסתו ללימוד תורה בטענות שונות, יגלו שלאחר זמן הוא כבר גילה עניין בדברים אחרים ואינו רוצה ללמוד.

בחור בן שמונה עשרה שידחה את כניסתו לחופה בטענה שהוא עוד צעיר וצריך "לראות עולם" ולרכוש מקצוע, ולחסוך מעט כסף לפני החתונה [יודגש: לא מדובר על מי שמשתהה להתחתן משום שהוא משלים את בניין נפשו כדי להיות ראוי לחתונה. רק על מי שמעדיף לנצל את הזמן לדברים לא מוכרחים], יכול להגיע לגיל שלושים ומעלה ולראות ש... הוא פספס את הרכבת.

בברית המילה, אם אין סיבה קריטית, לא משתהים מעבר ליום השמיני. לא כדי לחכות לסבא או דודה, ולא כדי שיוכלו לערוך את הברית באולם פלוני שיתפנה רק בעוד יומיים. וזו הברכה שמאחלים אנו לתינוק: כשם שלברית נכנסת בזמן קבוע, כך כל חייך "תעמוד בלוח הזמנים" ותרווה נחת והצלחה.  

לפי זה, נותר לנו להבין מדוע הברכה ל"מעשים טובים" מופיעה רק אחרי התורה והחופה.

מבאר רבי אליהו לופיאן זצ"ל: טרם שייכנס האדם בעול הנישואין, אי אפשר לדעת האם מעשיו הנהדרים הם טובים באמת, או שמא הוא נחמד רק כלפי חוץ.

בכניסת האדם לחופה, כשלאחר זמן נולדים להם ילדים, או אז אשתו מציבה מולו דרישות שעימן הוא חייב להתמודד, ילדיו יוצרים עבורו אתגר יומיומי שממנו אין לברוח, כעת נתבונן ונראה האם גם אז הוא סבלני ובעל מידות טובות, או שהנחמדות שלו התגלתה כ"בלתי עמידה במצבי-לחץ"...

* * *

מה שנותר לנו לבאר, היא השאלה: מדוע מאחלים לתינוק שכשם שנכנס לברית – כך ייכנס לשאר תחנות חייו. הרי הוא לא הוכנס מעצמו, אלא הוריו הביאוהו בברית הקודש?

ייתכן שהסיבה היא פשוטה: אנו מאחלים לתינוק קטן זה, שכשם שלבריתו של אברהם אבינו הוא נכנס על ידי אחרים הגדולים וחכמים ממנו, כך בכניסתו לתורה, יקבל הדרכה מרב תלמיד חכם, בכניסתו לעול הנישואין ישמע הדרכה ממדריך מנוסה, וגם במידות טובות ילמד מספרי מוסר ולא יהא חכם בעיני עצמו.