מה בורא עולם חושב עלינו? שאלו את ההורים

שושי (שם בדוי וסיפור אמיתי), אישה צנועה ויראת שמיים, סיפרה לי בכאב: "חמותי 'יורדת' עליי בלי הפסקה... היא טוענת שאני לא מספיק "דוסית" ואדוקה... מעירה לי על הלבוש ומביישת אותי במשפחה.

לא חידשת לי הרבה במצות כיבוד הורים", אמרה לי, "ידעתי ועשיתי גם קודם. אני באה מבית שהעניין הזה הוא 'לחם חוק'. אבל, אני לא מבינה למה היא מתנכלת אליי... בחצי שנה האחרונה, מאז שהייתה בינינו תקרית עגומה, לא הייתי מסוגלת להזמין אותה אלינו לשבתות, מה שהיה קורה תדיר. אני מסתובבת עם הרגשה שאין לי מושג מה לעשות, כי אני מותקפת לחינם...".

"מה את אומרת לה כשהיא מעירה לך?", שאלתי.

"אני שותקת ולא עונה מילה. גם בעלי לא עונה וכולנו משתדלים להמשיך לכבד אותה ככל יכולתנו. הדבר מסב לי, כפי שאת מתארת, המון צער והייתי שמחה אם תוכלי לסייע לי במשהו, כי אין לי מושג מה אני עושה כאן לא נכון אם בכלל...".

* * *

כיבוד הורים הוא היסוד לעבודת ה' שלנו בעולם. כמו שאי אפשר לבנות בניין בלי יסודות, אי אפשר לבנות יראת שמיים בלי "לעבור" דרך מצוות כיבוד הורים.

מהם היסודות? עפר, מלט וברזלים, שנמצאים מתחת לבניין ואני לא רואה אותם, אבל הם שמחזיקים את הבניין כולו. ככל שהבניין גבוה וגדול יותר, אני יודעת שיש לו יסודות עמוקים וחזקים יותר, כי ידוע שאי אפשר לבנות בניין בלי יסודות. במידה והיסוד רעוע - כל הבניין יהיה רעוע.

בעבודת ה', ממש כמו בעבודה רגילה, אני שכיר, עושה את העבודה שדורשים ממני בכל רגע, ומשתדל לעשות אותה הכי טוב שאני יכול. עלי לכוף את רצוני לרצון הבוס. אני רק עבד - הזמן הוא לא שלי, ה"תוצאות" גם הן לא בידי, אני כפוף לרצון ה', ועליי לבטל את רצוני ולהיכנע לרצונו, גם אם זה "לא נראה לי" או לא מסתדר לי עם התוכניות...

* * *

במאמרים הקודמים ראינו שכיבוד ההורים שקול כנגד כיבוד ה'.

הרמב"ם, בהלכות ממרים, משנה תורה ו', כותב: "כיבוד אב ואם מצות עשה גדולה, וכן מורא אב ואם - שקלם הכתוב בכבודו ובמוראו:  כתוב "כבד את אביך ואת אימך" (שמות כ', י"א; דברים ה', ט"ו), וכתוב "כבד את ה', מהונך" (משלי ג', ט'); ובאביו ואימו כתוב "איש אימו ואביו תיראו" (ויקרא י"ט, ג'), וכתוב "את ה' אלוהיך תירא" (דברים ו', י"ג; דברים י', כ').  כדרך שציווה על כבוד שמו הגדול ומוראו, כך ציווה על כבודם ומוראם".

יראת שמיים היא דבר שאינו "מדיד". אין לי מושג אם ה' שמח במה שאני עושה או לא, הוא הרי אף פעם לא אמר לי...

כמה היינו רוצים, אפילו פעם אחת בחיים, לשוחח עם בורא עולם ולשמוע ממנו מה הוא חושב עלינו ועל עבודת ה' שלנו. האם ישנה דרך כלשהי, שבאמצעותה נוכל לדעת היכן אנו עומדים?

מסתבר שכן – דרך כיבוד ההורים שלנו. כאן אנו מקבלים כל הזמן פידבקים מיידיים, וכך אנו יכולים לבחון את עצמנו היכן אנו אוחזים באמת בעניין היראה, האמונה וה"ביטול לרצונו"...

מה הקשר בין כיבוד הורים ליראת שמים?

כשאנו יראים מהורינו ומכבדים אותם כראוי, אנו "מתאמנים" בכיבוד ה' וב"להתכופף" לרצונו, ובונים בתוכנו מידה של הכנעה וענווה.

שמירת שבת נסמכה בתורה פעמיים לכיבוד הורים:

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. (ויקרא י"ט, ג'). בעשרת הדיברות נאמר: "שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁו"... כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ--לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ... (דברים ה').

מדוע?

מפני שהקשר בין שמירת ההלכה ויראת שמים, הוא קשר בל ינתק. רק אם "איש את אביו ואימו תיראו", אז תוכלו "ואת שבתותי תשמורו"... כיבוד הורים הוא מה שיאפשר לנו לעבוד את ה' ולירא אותו.

כשאנו חיים בעמדה נפשית של נשיאת עיניים מעלה אל ההורים, "נפגוש" בהמשך את ה' יתברך. אבל, אם אנו מסתכלים על ההורים שלנו "מלמעלה", ונדמה לנו שאנו מתחילים שושלת חדשה שלא קשורה להורינו - אנו, למעשה, מנתקים את עצמנו מה'! פשוט כך.

כיבוד הורים - הכרת הטוב

ספר החינוך כותב: "משורשי מצווה זו: שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים. ושיתן אל ליבו כי האב והאם הם סיִבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל עבודה ותועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו.

וכשיקבע זאת המידה בנפשו - יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סִבתו וסִבת כל אבותיו עד אדם הראשון, שהוציאו לאויר העולם, וסיפק צרכיו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות איבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת. שאלולי הנפש שחננו האל -  יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להיזהר בעבודתו ברוך הוא".

הכרת הטוב, כפי שכבר הבנו, היא הבסיס לחיי היהודי. עלי להכיר תודה לכל מי שמסייע בידי, בכל דבר פעוט: הנהג באוטובוס, הדוור, כל שכן – המורה של ילדיי בבית הספר או השכנה. אם כך, לגביי הוריי כל שכן שעליי להכיר להם טובה גדולה ואינסופית על כך שהביאו אותי לעולם ותו לא, שלא לדבר על שאר הטרחות שטרחו למעני...

לאן הכרת הטוב הזו כלפי הוריי "תיקח" אותי בעבודת ה'?

"עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'; עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים" (משלי פרק כ"ב פסוק ד').

לחיות בהכרת תודה בסיסית כלפיי הוריי תביא אותי לחיות בפועל חיים של ענווה והודיה, ומכאן יתאפשר לי להכיר תודה לקב"ה ולהודות לו על כל החסדים שעושה איתי בכל רגע. הכרה כזו תביא אותי באופן ישיר להסתפקות במועט ולהרבה הרבה שמחה.

יהודי שמכיר תודה עמוקה להוריו וחושב ש"לא מגיע לי כלום, וכל מה שהם נותנים לי זה חסד גדול ועצום" – באופן אוטומטי יחיה בהרגשה הנפלאה והמשחררת שגם ה' לא חייב לו כלום, וכל נשימה ונשימה זה חסד גמור!...

כיבוד הורים - אמונה ובטחון

העמדה הנכונה של כיבוד הורים "מלמטה" מזכירה תינוק היונק מאימו. כולנו מכירים את התמונה הקסומה הזו של תינוק "מעורסל" בידיי אימו. הוא נמצא "למטה", מתבונן עליה בהערצה ויונק ממנה. האם יש תמונה מושלמת מזו? הוא בוטח בה לחלוטין, ולרגע אינו חושב ללכת לברר האם הפורמולה שהוא מקבל מכילה את כל הוויטמינים הנדרשים, או אם הטמפרטורה של החלב טובה עבורו. לא, הוא סומך על אימו בכל מאת האחוזים...

גם כאדם בוגר, כשאני מכבד את הוריי באמת, מעריך את דעתם ומקשיב לעצותיהם - אני  למעשה "יונק" מהם.

לאחר שעושים את זה, למרות שזה לא תמיד קל, ניתן להיווכח שהתחושה שממלאת אותי היא רוגע, שמחה ותחושה של "גב חזק" שעומד מאחוריי.

אם אהיה בעמדת ה"יונק" ואבטח בהוריי – הם בהחלט יוכלו להפתיע אותי ולשמש לי כמשפיעים, אפילו שכרגע זה לא נשמע לי אפשרי...

סיפרה לי חברה קרובה שמיד כשהחליטה להתחזק בנושא – הגיע אליהם חמיה. חמיה אינו שומר מצוות, הוא מבוגר מאוד ובנוסף לכל - חולה אלצהיימר... באותה תקופה הם שקלו שתי הצעות עיסקיות גדולות והתייעצו עם רב גדול שהציע להם הצעה מסוימת. חברתי החליטה לשאול גם את חמיה מה הוא חושב על שתי ההצעות שעומדות לפניהם, אבל לפני ששאלה החליטה לבוא מהמקום ה"יונק", ולבטוח בחמיה שהוא אכן אדם נבון, הרוצה בטובתה, וכל מה שהוא יציע היא תשקול ברצינות רבה. מה קרה? חמיה ענה להם תשובה מפורטת בדיוק כמו של אותו רב גדול והשאיר אותם פעורי פה...

כשאנו בוטחים בהורים, בכל הורים באשר הם, וחוזרים למקומנו הטבעי כ"יונקים", הדינמיקה כולה יכולה להשתנות לטובה, והורינו ישמחו לחזור להיות ההורים המקוריים – המשפיעים והחשובים!

עם זאת, חשוב לציין שעל פי התורה הקדושה, אישה נשואה חייבת קודם כל בכבוד בעלה, וכן במקרים מסויימים, כשההורים אינם שומרי תורה ומצוות, יש לחזור ולהתייעץ עם מורה הוראה.

לאן תחושת הביטחון בהוריי תקדם אותי בעבודת השם?

אנחנו מחפשות כל הזמן סגולה להתחזקות באמונה: הולכות לשיעורים, מתפללות על זה ולומדות ספרים בנושא. ברור לנו שאם רק תהיה לנו יותר אמונה – נצליח לראות את חיינו באור שונה ואופטימי, וממילא לשמוח בהם יותר... והנה מזדמנת לידינו מצוות כיבוד הורים שמאפשרת לנו להתאמן "על אמת" בחיזוק האמונה והביטחון שלנו.

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד: יְהוָה, לֹא-גָבַהּ לִבִּי-- וְלֹא-רָמוּ עֵינַי; וְלֹא-הִלַּכְתִּי, בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי. ב אִם-לֹא שִׁוִּיתִי, וְדוֹמַמְתִּי-- נַפְשִׁי: כְּגָמֻל, עֲלֵי אִמּוֹ; כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי. ג יַחֵל יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה-- מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.(תהילים פרק קלא)

כשאיננו מכבדים את הורינו אנו מרגישים מיד תחושה של "הקרקע רועדת מתחת לרגליים". פעמים רבות יש לנו תחושה של אי שקט המלווה בקורטוב של בדידות, הרי אנו סומכים רק על עצמנו...

אבל, כשאנו סומכים על הורינו "כגמול עליי אימו", באופן ישיר - נסמוך על ה'. הוא, יתברך, יודע מה טוב בשבילנו, הוא רוצה בטובתנו, ודואג לנו ללא הרף! אפשר להירגע, יש לי על מי לסמוך!

כיבוד הורים - השגחה פרטית

במשנה תורה לרמב"ם, הלכה ז', כתוב: "עד היכן הוא כיבוד אב? אם אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים - לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. ועד היכן מוראן? אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו - לא יכלימם אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שצוהו בכך...".

בדורנו "המבין כל", יש בדרך כלל איזשהו קונפליקט, חוסר הסכמה או אי נוחות כלפי הורינו. את הקונפליקט הזה אפשר לראות כבעיה, או לחילופין – כהזדמנות. אנו יכולים להמשיך "לקטר", להתלונן ולנסות לשנות את הורינו, או להבין שיש כאן נקודה אמיתית לעבודה ולצמיחה.

כיבוד הורים אמיתי מעיד עלינו שאנו מאמינים בכל ליבנו בהשגחה פרטית - ההורים שלנו הם לא הורינו במקרה. למעשה, רק ההורים האלו (כן כן, ההורים האלו – "החילונים", ה"קשים" או ה"מתערבים"), הם אלו שיכלו להביא אותנו לעולם ולגדל אותנו למה שאנו היום! כל קושי או בעיה שהיו לנו בדרך – נועדו להיטיב איתנו, ולא ח"ו להיפך. השאלה איך אנחנו בוחרים להסתכל על הדברים.

האמונה בהשגחה פרטית, הנוגעת ל"מקור שלנו" (רחם נקרא בהלכה גם "מקור"), לצור מחצבתנו, למקום ממנו גדלתנו או במילים אחרות - להורים שלנו, תביא אותנו "לשדרג" את האמונה הכללית שלנו בהשגחתו הרחומה והאוהבת של ה' יתברך בכל מהלך חיינו. אחרי הכל, לא לחינם הקב"ה נקרא אבא, בדיוק כמו שאנו קוראים לאבא הביולוגי שלנו!

* * *

אני חייבת להתוודות – כששושי סיפרה בצער את הבעיה שלה עם חמותה, התגנבה לליבי המחשבה שאולי, באמת רק במקרה הזה, שושי היא "מאה אחוז" ואילו חמותה קצת "לא בסדר"... הכל היה נשמע כ"כ "נגד" חמותה... אבל אף על פי כן, המשכתי להדריך את שושי בדרך של ענווה וכפיפות מול חמותה, ויעצתי לה לנסות לבוא עוד קצת במחשבה לא שיפוטית ומכבדת.

אחרי שבוע חזרה שושי וסיפרה, שעוד באותו ערב של המפגש היא כבר החליטה שהיא "הולכת על זה", והתקשרה להזמין את חמותה לשבת... בעלה שמח על שינוי הגישה וגם... חמותה. יותר מסתם שמחה - שושי תיארה אותה כ"קמה לתחייה"... חמותה דאגה לספר לכל בני המשפחה בגאווה על ההזמנה הלבבית, ויצאה ל"מסע קניות" של מתנות לכל הנכדים...

ואיך עברה עליהן השבת? שושי מתארת שהיא עשתה עבודה יסודית בשינוי החשיבה ובאה "מלמטה". בתחילה הרגישה מתח גדול מול חמותה, אבל בהמשך השבת זה כבר היה יותר "משוחרר", וסה"כ עברה עליהן שבת נעימה.

"אבל", שאלה שושי בתום הסיפור המרגש, "תגידי לי, את רוצה לומר לי שאני צריכה תמיד להתכופף ככה מולה?".

"עכשיו את מבינה מהי יראת שמים אמיתית?", עניתי לה, "מי יודע, אם זו לא 'מתנה' מבורא עולם בדמות ההערות של חמותך, רק על מנת להוסיף במה שחשוב לך באמת - ענווה ויראת שמיים...".

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.