גאווה במינון הנכון

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (ויקרא יד, ד)

חלק מסדר טהרת המצורע הוא להביא לבית המקדש ארבעה פריטים – שתי ציפורי דרור, ענף של עץ ארז (באורך חצי מטר – רמב"ם), צמח הנקרא "אזוב" וכן שָׁנִי – צמר הצבוע בדם תולעת.

כמובן, לכל פרט מהרשימה יש סיבה ומשמעות. בשורות הבאות ננסה להבין את משמעותם של שתי הציפורים, שני התולעת, עץ הארז והאזוב.

נשים לב, הסדר שבו התורה מזכירה את ארבעת הדברים הוא "עֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב". שני התולעת מפסיק בין העץ והאזוב, על אף ששניהם ממין הצומח. מדוע? ה"כלי יקר" מבאר כך: פרשה זו עוסקת בתיקון לשון הרע. לשון הרע היא כמו תולעת קטנה המכרסמת בפיה בגזעו של עץ ארז, ואם כי התולעת חלשה ורפה, וכוחה בפיה הקטן בלבד, היא מסוגלת בסופו של דבר להפיל אותו. כך גם אדם שפל שבאנשים מסוגל למוטט אדם גדול המשול כארז, על ידי דיבורי פיו...

מהו הטעם לשתי הציפורים? התלמוד (ערכין טז ע"ב) כותב שהציפורים מרמזות על דיבור האדם ה'מצפצף' ללא הרף כאותה ציפור. מוסיף ה"כלי יקר" ומבאר כי יש שני סוגים של דיבורים: דיבורים אסורים – כאותו מצורע שדיבר לשון הרע, ודיבורים שמצווה ואף חובה לדבר אותם – דברי תורה ותפילה, ודיבורים הנצרכים לאדם. כנגד הדיבורים האסורים מביא המצורע לטהרתו ציפור אחת – "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת" (ויקרא יד, ה), ואת אותה ציפור הוא שוחט, סמל עבור המצורע שעליו להפסיק מדיבורים אסורים, ואילו את הציפור השניה – "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (ז), לאמור – מצווה על האדם 'לשלח' ולהוציא מפיו דיבורים מותרים. אולם על אף שמצווה לאדם לדבר דברי תורה, עליו לזכור יחד עם זאת את עץ הארז, שני תולעת והאזוב, וגם בדברי תורה, חלילה לו מלהתגאות; ולכן מדגישה התורה שלפני שהוא משלח את הציפור החיה – "וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה", כדי להורות לו על עניין זה, שגם את דברי התורה ידבר בהכנעה ובענווה.

עץ ארז מוזכר פעמים רבות בתנ"ך בתור סמל לעץ גבוה, חסון וחזק. אזוב מסמל את ההיפך: הוא עשב נמוך, חלש ושפל. שני הקצוות הללו באים לידי ביטוי בפסוק העוסק בחכמת שלמה: "וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים, מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א ה, יג). המצורע מביא לטהרתו גם עץ גבוה וחסון וגם צמח נמוך ושפל. מה משמעות הניגודיות הזו?

רש"י כותב את פשט הדברים: הנגעים באים בעיקר על גסות הרוח, גאווה והמסתעף מהם, מה שבא לידי ביטוי בעץ הארז הגבוה והחסון. תקנת המצורע היא להשפיל מעט את עצמו ולהיות ענו כאותו אזוב נמוך.

אולם צריך להבין, מדוע על המצורע להביא לבית המקדש את הארז, הרי כעת הוא רוצה להתרחק מגאוותו, למה שלא יביא רק את האזוב?

התשובה פשוטה: הערכה עצמית ו"גאווה" מידתית ונכונה, חשובה מאוד עבור האדם. אדם צריך מצד אחד להתבונן ברוממות נשמתו ולהכיר בערך עצמו, ומצד שני להיות מודע לשפלות גופו. זו הסיבה שהמצורע מביא לטהרתו גם עץ ארז, כדי שיתבונן ברוממות נשמתו – בחלק הרוחני שבו, וגם אגודת אזוב – כנגד גופו והחלק הגשמי שבו.

כשאדם מכיר את מכלול הפרטים המרכיבים את אישיותו ומעמיד כל דבר במקומו, אזי הוא זוכה לטהרה אמיתית.

חלק נוסף מהליך הטהרה הוא גילוח השיער. מה משמעות הגילוח?

רבי שמשון רפאל הירש מבאר כך. השיער נוצר כדי להגן על הגוף ולהרחיק מעליו את השפעות העולם "החיצוני". הוא החומר המבודד את הגוף. השיער מבודד רשמים מן החוץ ומצמצם את רגישות העור.

הסרת השיער מהגוף כביכול "מפקירה" את הגוף להשפעות העולם החיצוני, ומעוררת את האדם לא להיות אטום לסביבתו אלא ההיפך – לתת לסביבה לחדור אל תוך ליבו, להבין את רגשות וצרכי הכלל ולהסיר את הדברים המבודדים אותו.     

מפעים לראות כל פעם מחדש, את הרלוונטיות של פסוקי התורה, בכל זמן ולכל אדם.