פרד"ס של רעיונות: פרשת מצורע

הכניסה לפרד"ס: יהודי שחזר בתשובה הגיע לביתו של מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל. פניו עגומות וליבו בל-עימו. בהיכנסו אל הקודש פנימה החל לתנות באוזני מרן את צערו: הוא חזר בתשובה שלמה, מקפיד על קלה כבחמורה, אך אשתו, אינה מוכנה לשמוע על יהדות.

כמובן, דרכי התורה הינם בנועם בלבד והוא לא רצה לפרק את ביתו ולא להכריחה לנהוג כמותו. אך על דבר אחד הצטער: שהיא לא הסכימה לשמור טהרת המשפחה, וממש נתקיים בו האמור בסוף פרשתנו: "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ" (טו, לג). [דווה – לשון צער].

מרן פאר הדור ניחמו והרעיף על ראשו מילות חיבה ואהבה עד כמה גדול שכרו בשמי מרום, ולהפתעת היהודי בסוף הדברים הבטיח לו מרן: "בעוד חודש, היא תסכים גם לזה"... וכך היה!

פשט: "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" (יד, ב)

הקשה הגאון רבי זלמן סורוצקין: וכי כך נכון לכתוב מבחינה דקדוקית, שנגע הצרעת נרפא מן הצרוע? והלא המצורע הוא האיש, ונגע הצרעת סר ועבר ממנו. אם כן, היה צריך לכתוב והנה נרפא הצרוע מנגע הצרעת.

והפשט הוא: שכאשר היה אדם חולה ונרפא, אומרים הבריות: פלוני נרפא ממחלה פלונית. וכאן, עובדת היותו "מצורע" היא היא המחלה. כיון שעשה האדם תשובה ונהפך לבריה חדשה, הרי שסר "נגע הצרעת" (הסימן והתסמין של המחלה) "מן הצרוע" (המחלה בעצמה).

רמז: "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (יד, ז)

מבאר רבינו ה"חזקוני" ממפרשי התורה: עד עתה היה המצורע משולח מחוץ לשלוש מחנות, לא הותר לו להתערב עם הבריות והיה מובדל מהם. כעת, רומזים לו שכיון שעשה תשובה, הרי הוא חופשי כציפור זו שמשולחת על פני השדה ויכול הוא לילך לאן שיחפוץ.

דרש: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ" (יד, א)

בספר "חובות הלבבות" (שער הכניעה פ"ז) כתב שהמדבר לשון הרע על חברו, כל זכויותיו של המדבר עוברות לזה שדיברו עליו, וכל עוונותיו של המדובר – עוברות למדבר.

הרב בעל "ארץ צבי", דרש על פי דברי "חובות הלבבות" הללו, שבפסוק שלפנינו נמצא מקור הדרשה הזו, שאימתי תהיה "תורת המצורע" שלמד נחשבת לו כתורה שלו? רק "ביום טהרתו". אבל מה שלמד עד אז, הכל עבר לרשות חברו מאחר שדיבר עליו לשה"ר.

[בספרים הקדושים הדגישו, שאם חוזר אדם בתשובה שלמה על לשון הרע שדיבר בעברו, הרי שגם מצוותיו חוזרות אליו כולן].

סוד: "וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ" (יד, ה)

חמישה דברים נזקק המצורע להביא לטהרתו: עץ ארז, תולעת-שני, אזוב, שתי ציפורים. מהו סודו של  מספר זה?

מבאר רבינו הרמח"ל: הצרעת כידוע מגיעה על חטא לשה"ר, והדיבור יוצא מחמישה מוצאות הפה. לכן, כדי לכפר על מה שפגם בחמשת מקורות הדיבור – מביא הוא חמישה דברים לטהרתו.

ואת הציפור האחת שוחטים על "כלי חרס", והסיבה – מבאר הרמח"ל – משום שאדם שדיבר רע על הזולת, אין זה אלא מחמת שנתגאה עליו, והחליט שהוא טוב יותר מהשני, לכן מותר לו כבר לדבר עליו רע. לתקן עניין זה שוחטים את הציפור דווקא לכלי חרס העשוי מהאדמה לרמז לאדם: זכור "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", ומה לך להתגאות על חברך...