החג של הילדים: איך מסתדרים עם כל כך הרבה מטלות?

"פסח" - מילה שמצליחה לצמרר כל עקרת בית.

פסח הוא החג שלקראתו אנו עמלים בלי סוף, יותר מכל חג אחר. ניקיון יסודי של כל פינות הבית, מיונים, סדרים, קרצופים... קניות אין-סופיות... עד ליל הסדר עצמו ההכנות לא נגמרות: להכין את הסימנים, לגהץ את הקיטל, להכין מקום לינה לאורחים הרבים, לברור את החסה, לקצר את המכפלת ועוד ועוד.

והילדים? איפה הם בתמונה?

אם נעצום רגע את העיניים, איזה "סרט" יעבור לנו בראש?

הילדים משועממים, מטפסים על הקירות, עוד פעם רבים, היא שוב שפכה את הדלי של הספונג'ה, הוא שוב נכנס עם בוץ לסלון... הם רעבים, רק שלא יפריעו לי לעבוד, זה הרעב הזה של ערב פסח... אוי, לא! הקטנצ'יק נכנס עם הפיתה לחדר השינה. אולי הבת של השכנה עושה קייטנה? קחו שוקולד וצאו, צאו לגינה!... ולמה צריך כ"כ הרבה חופש מבית הספר... הצילו!

רגע, בואו נעצור לרגע את הסרט הזה.

האם הטרחה האינסופית הזו היא מקרית? האם העובדה שיש מסביבי זאטוטים תובעניים/ משועממים/ מפריעים גם היא לא סתם? אולי אני יכולה לראות אחרת את המציאות ולהפוך את הבעיה להזדמנות? הזדמנות פז של חינוך?

בספר "מחנך לדורות", על חייו של הרב דסלר זצ"ל, מובא קטע שמצליח להדהים אותי כל פעם מחדש:

"אחד האמצעים בהם עשו ב"קלם" שימוש בכדי לקנות אחריות והזדהות עם הסובבים, ייתכן ולא יתפס באוזני בני דורנו. הכוונה היא לתפקיד ה"שמשות".

בתלמוד התורה לא הועסקו פועלי ניקיון, וזאת מסיבות עקרוניות. את התפקיד הזה - מילאו חשובי התלמידים, כאשר מטרת הדבר הינה להקנות להם אחריות משותפת במישור הפיזי, בדומה ל"ועדים" שעודדו רגש אחריות משותפת במישור הרוחני. מלבד זאת, הם רוממו את האישיות העצמית ועזרו לעקור את מידת הכניעה הבהמית...

מדי שנה, בחג הסוכות - הייתה מתקיימת מכירת כל תפקידי הגבאות והשמשות למשך כל השנה: שמש התפילות, שמש שמתפקידו היה לנקות את 'בית התלמוד', שמש שהיה אחראי על הסקת התנורים והוצאת העביט, וכן הלאה.

כל מי שזכה ליטול חלק ולקבל תפקיד והתמנות כלשהי, היה מאושר... ככל שהתפקיד היה בזוי יותר - כך עלה ערכו ורבו החפצים בו. כך, למשל, בהגיעו לקלם - היה רבנו התלמיד הצעיר ביותר, ולא היה לו כל סיכוי לזכות בתפקיד "חשוב" כגון: ניקוי הרצפות בבית המדרש... לפיכך, כפי שסיפר רבנו לימים באזני תלמידו, הרב אריה כרמל, היה עליו להסתפק בתפקיד השליחות אל בית הדואר לשם רכישת בולים...

(צילום: shutterstock)

ערך התפקידים היה כה גבוה, עד שלא עלה על דעתו של איש למלא את מקום חברו ולגזול ממנו את ההזדמנות לבצע את תפקידו.... ואמנם, רבי דוד פוברסקי, ראש ישיבת פונוביז', סיפר פעם, כי בתקופת לימודיו בקלם קיבל את הזכות לשטוף את רצפת בית המדרש לקראת חודש אלול. אך, הנה, כאשר ניגש למלא את תפקידו - ניגש אליו רבי סנדר ליפקין, שלמד בעבר בתלמוד תורה, וביקש ממנו כי יניח לו למלא את התפקיד באופן חד פעמי ויחלוק איתו את הזכות הגדולה. מתוך חוסר נעימות - נעתר לו רבי דוד והסכים לוותר.

כאשר נודע הדבר להנהלת הישיבה - הוחלט בו במקום לקנוס אותו וליטול ממנו את התפקיד לצמיתות, מתוך הנחה, שמי שאינו מודע לגודל חשיבותו של התפקיד שהוטל עליו - אינו ראוי למלא אותו בקביעות" (ר' מאיר למברסקי, מחנך לדורות, עמ' 149).

* * *

העזרה של הילדים בבית, ובכללה ניקיון פסח, נתפסת אצלנו פעמים רבות באופן מוטעה.

ראשית, אנו חושבים שלעזור בבית זה עול. זה קשה מדי, "לא מספיק כיף", וחובה שהיא טורח על הילד. אנו חושבים שהילד תמיד היה רוצה רק לקפוץ בטרמפולינות ולאכול קרטיבים.

האם זהו באמת הילד שלנו? האם זוהי מהותו של ילד יהודי?

אולי כאשר אנו חושבים כך, אנו עושים מהילד קטן/ חלש/ לא יכול/ לא רוצה/ לא אכפתי/ עצלן/ לא אחראי/ חסר יכולת?

לפני שנים רבות זכיתי לבקר אצל רבנית ידועה. היה לי אז רק תינוק בן שנה. כששאלתי אותי במה היא חושבת שעלי להשתפר, היא ענתה לי: "לא להגיד "אוף" לילד. ילד זה כמו רב או תלמיד חכם, אבל קטן".

הילד שלי, בתפיסה היהודית, אמנם בגוף קטן, וחלק גדול מכוחותיו עוד מצויים ב"כוח" ולא "בפועל", אבל בנפש יש להתייחס אליו כאל גדול.

בספרו הידוע "חובת התלמידים" מביא האדמור מפיצסנא:

"...המלמד והאב צריכים לדעת, שאת בני השם וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, ואת הנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן באיבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן... אין מידה רעה בהחלט בילד מישראל...".

הילדים שלנו, אם כן, הם נשמות גדולות בגוף קטן. "רבנים" קטנים, שבאמת מאוד שמחים להיות שותפים לכל מה שקורה בבית. אחראים, בוגרים, אכפתיים וצדיקים.

כעת ברור: פסח הוא ההזדמנות שלי לתת בילדים אמון!

אמון הוא המגנט שמאפשר לילד להוציא החוצה את הרצונות הטובים, היכולות והכישורים הטמונים בו מבפנים. ככל שנאמין יותר בילד, נאפשר לו "לקפוץ החוצה" מתחפושת ה"ילד העצלן", "הילד האיטי" או "הילד התינוקי" שפעמים רבות אנו רואים מול עינינו, "לתת לו כנפיים" ולראות את הילד האמיתי שלנו, בו גלום כל היופי, הטוהר והטוב.

רובנו לא מספיק סומכים על הילדים, שהם אכן רוצים ויכולים לעזור ממש כמו מבוגרים. נקודת המוצא שלנו היא מחשבה מחלישה וחסרת אמון: 'אתן להם קצת לעזור כדי שלא ישגעו אותי...', או כדי לחנך אותם לעזרה... כי הרי הם לא באמת יכולים לנקות לפסח...

ילדים אמנם אוהבים לקפוץ על טרמפולינות ולאכול קרטיבים, אבל מי אמר שהם לא אוהבים ומסוגלים גם לנקות, לשמור על האחים הקטנים, למיין כביסה ולעזור לאימא?

ציפייה גבוהה, פעמים רבות, מולידה מציאות של שיתוף פעולה בבית, ויכולה להשאיר אותנו מופתעות מאוד... כדאי, אם כן, "להפוך את הראש" ולחשוב על רצונו הטוב של הילד לעזור כדבר שגרתי וברור, ולהשאיר את "הלם ההפתעה" כשהילד מתנהג לא כשורה...

אז אם אני כבר מאמינה בילדים שלי וחושבת שהם שמחים לעזור, מה עכשיו?

עכשיו אני יכולה לעבור ל"שלב 2": העברת אחריות.

לפני מספר שנים דיברתי עם חברה על הניקיונות לפסח. היו לה בבית כבר ילד בן 14 וילדה בת 13, ואחריהם עוד חבורה נכבדת. לי היו עוד רק קטנטנים. "איזה כיף לך", אמרתי לה, "את בטח כבר לא עובדת כ"כ קשה כמוני...".

"אני סומכת עליהם בהרבה דברים", ענתה, "אבל בשום אופן לא בניקיון פסח...".

"האם ייתכן שהקב"ה כבר סומך על הבן שלך שהוא מסוגל לקחת על עצמו 613 מצוות, ואת עדיין לא סומכת עליו שינקה כראוי את הארון שלו?...", שאלתי אותה.

ככל שנאמין בילדים שלנו, ברצונות הטובים שלהם, בכוחות ובכישורים שלהם – באופן טבעי נעביר להם יותר ויותר אחריות.

אז עד כמה לתת לילד לעשות ובאיזה גיל? אין תשובה אחת שמתאימה לכל האימהות. לכל אמא יש את מידת האמון שהיא יכולה ורוצה לתת, ובהתאם את מידת האחריות שהיא מעוניינת להעביר.

זוכרים סיטואציה בה העברתם אחריות לילד על נושא חדש והוא "חטף" אותה בשתי ידיים? אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבת שלי נסעה לבד באוטובוס. היא נראתה כמו טווס... גאה בעצמה, מלאת בטחון עצמי ומוכנה ומזומנה לעוד משימות ככל שתידרש!

העברת אחריות, אם כן, היא רצויה מאוד, ובונה אצל הילד תחושה של "אני יכול, אני גדול, סומכים עליי"... ילד שגדל בתחושת אמון מתמדת, ואימן את שריר האחריות שלו, הוא בדרך כלל אדם שמודע לכוחות הפנימיים שלו וסומך על עצמו, ולכן מסוגל להתמודד טוב יותר עם החיים.

אז מה כדאי לשנות בתפיסה שלי את הילדים בערב פסח?

ראשית, לדעת בבירור, שההכנות הרבות לפסח הן לא במקרה... השותפות של הילדים במטלות הרבות היא מצווה שהיא חובה וזכות יקרה מפז! חג הפסח הוא גם שלהם, ואף יותר מזה – זהו ה-חג שלהם! זוהי ההזדמנות שלהם "לתת יד" ולהיות שותפים אמיתיים במשימה משפחתית גדולה.  

ראשית, עלינו להפנים שמי שעוזר – מרוויח! מרוויח עכשיו - מצוות ביעור חמץ ומצוות כיבוד הורים, ומרוויח לעתיד – בונה בתוכו כוח של אחריות, נתינה ואכפתיות.

שנית, להאמין שהילדים רוצים להיות שותפים.

לבסוף, לדעת שהם אכן מסוגלים, כל ילד כפי יכולתו, להירתם למשימה ולעזור באמת!

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.