האותיות הקטנות בהוראות היצרן

"אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם, אֲנִי השם אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי השם" (ויקרא יח, ד–ה).

ידוע הדבר, שמצוות התורה מחולקות למשפטים, מצוות וחוקים. "משפטים" הינם חוקים מובָנים, שגם ללא התורה, מחייבת הדעת לקיימם, כדוגמת "לא תגנוב", "לא תרצח" ושאר חוקים אזרחיים אשר קיימים בכל חברה תקינה. "מצוות" הינן חוקים שלא היינו מקיימים אותם אלמלא ציווה אותנו הבורא עליהם, אולם אחר שהוא הורה על קיומם, ניתן להבין את הטעם העומד מאחוריהם, כמו מצות שבת, תפילין, חגים וכדומה. "חוקים" הינם חוקים בלתי מובנים, כמו פרה אדומה, איסור לבישת כלאיים וכדומה, שגם לאחר שנצטווינו עליהם, רחוק טעמם האמיתי מהשגתנו.

רבי ירוחם ממיר בספרו "דעת תורה" (ויקרא עמוד קלט), מדגיש נקודה חשובה מאוד:

בכל מצוות התורה, גם במצוות המוגדרות "משפטים" שאנו מבינים היטב את נחיצותם וחשיבותם, בכל זאת, כשיורדים לעומקם ולפרטי פרטיהם, אנו מגלים שגם בהם רב הסתום על הנגלה. משום שלכל מצוה ממצוות הבורא, מעבר לסיבה וההיגיון הפשוט, יש עוד הרבה כוונות וסיבות נעלמות, חכמה אלוקית, שקשה לבן אנוש להבינה על בוריה.

רבי ירוחם ממחיש את הרעיון: יש מאכלים הערבים מאוד לחיך והאדם מתענג באכילתם, ויש מאכלים שאינם כך. כשאדם אוכל מאכל טעים, הוא יכול לחשוב שמטרת האכילה היא שהחיך ייהנה. סביר אף להניח שרוב האנושות מתנהלת בקו חשיבה זה, בפרט יצרני המזון... אולם האם אכן זו המטרה? ודאי שלא, הרי סוף כל סוף מגיע האוכל לייעודו לאחר שהוא עובר את החיך, מתעכל ונכנס לדמו של האדם, מגיע לאיברים ומספק להם את הנחוץ להם כדי לחיות. את העבודה הזו הוא עושה כשהוא נטול טעם. ברור שמטרת האכילה היא דווקא להגיע ל'שם' – אל החיים עצמם.

כך הדבר גם בענייני מצוות התורה. גם משפטים ומצוות שאנו מרגישים בהם טעם ערב, הבורא נתן בהם טעם כדי שישמשו כאותו 'חיך' למתק את 'אכילתם', אבל מטרתם העיקרית מכוונת לחיים עצמם...

כשמעיינים בשני פסוקים אלו, מגלים שלשון הפסוקים תמוהה. ראשית, מדוע כופלת התורה – "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ", ושוב – "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי"? וכן, מדוע משנה התורה את הסדר, בפסוק הראשון קודמים המשפטים לחוקים – "את משפטי ואת חוקותי", ובפסוק השני קודמים החוקים למשפטים – "את חוקותי ואת משפטי"?

ה"כלי יקר" מבאר את העניין באופן נפלא:

כשאדם פועל על פי "הוראות יצרן" והוא מקיים תורה ומצוות, הוא מרוויח כפול – גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. הפסוק הראשון מדבר בעניין השכר בעולם הזה, ולכן פותחת התורה קודם במשפטים – בחוקי החברה ההגיוניים והמובנים, ורק אחר כך היא כותבת את החוקים שאיננו מבינים את תועלתם. אומרת התורה: לא זו בלבד שהמשפטים גורמים לכם חיים תקינים בעולם הזה, כפי שמורה ההיגיון, שהרי ללא חוקים חברתיים ישרור תוהו ובוהו חברתי, אלא בזכות קיום החוקים, על אף שאין טעמם גלוי – תזכו גם לחיות חיים טובים יותר.

בפסוק השני מדברת התורה על השכר בעולם הבא. ביחס לשכר עולם הבא מקדימה התורה חוקים למשפטים, משום שלא זו בלבד שאדם יקבל שכר על החוקים והמצוות שהוא לא ידע את תועלתם, וקיים אותם לשם שמים כי כך ציוה הבורא, אלא אפילו על המשפטים, שכל אדם נורמטיבי מקיים אותם גם ללא ציווי הבורא, גם בעבורם יזכה האדם לשכר לעולם הבא.

רמז לחלוקה זו ניתן למצוא בלשון הפסוק. בפסוק הראשון נכתב "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם", האדם בעולם הזה נקרא "מהלך" משום שהעולם הזה הוא עולם העשייה וההתקדמות, וזאת בשונה מהעולם הבא שבו כבר אין האדם יכול לקדם את עצמו. ואילו בפסוק השני נכתב "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", וכפי שכותב רש"י: "וחי בהם – לעולם הבא. שמא תאמר בעולם הזה? והלא סופו הוא מת...", אלא הכוונה לחיים האמתיים, לחיי הנצח.

ה"אור החיים" הקדוש מוסיף רעיון נפלא: שלמה המלך כותב בספר משלי – "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג). לנר יש מעלה שאין באור, ולאור יש מעלה שאין בנר. אור מאיר למרחוק, אך קשה לראות איתו בחורים ובסדקים. נר – אורו אמנם חלש, אך ניתן לראות איתו במקומות צרים ובפינות חשוכות. שלמה המלך אומר לנו, כי שילוב נכון של תורה ומצוה מאיר לאדם את הדרך גם למרחוק, וגם בכל פינה מפינות נפשו.

זו כוונת התורה "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם" – התורה והמצוות מאירים לאדם את הדרך אשר ילך בה, לבל ייכשל, חלילה...