לזרוק את החמץ, לא את הילדים

בכל פעם שהיה משה מזמין פחית בירה שעולה שלושה שקלים, היה זורק שקל לצד ימין, שקל לצד שמאל, ושקל לאחור. יותר מאשר נהנה מהבירה, נהנה לראות את המוכר מחפש את הכסף ברחבי החנות.

המוכר כמובן זעם. אבל מה לא עושים בשביל פרנסה?...

באחד הימים נתקע משה עם מטבע של חמישה שקלים. כאן נקם המוכר את נקמתו המתוקה: הוא השליך את שני השקלים של העודף, אחד מחוץ לחנות ואחד בין ארגזי הלחם שבפתח.

משה שלף שקל נוסף מארנקו וזרקו אי שם באוויר: "אני אקח פחית נוספת"...

* * *

בפרשתנו מזהירה התורה "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו. ובחוקותיהם לא תלכו". כאן מציינת התורה רשימת מעשים שאותם אסור לנו לעשות, ומסבירה מדוע: "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".

מבאר רש"י במקום: "משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאין עומד במעיו, אלא מקיאו. כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה".

וכאן הבן שואל: אדרבה, אם ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה, והגויים שלפנינו – כשחטאו בחטאים אלו – הקיאה אותם הארץ מקרבה. למה ביחס ליהודים, מדגישה התורה, שאם חלילה וחס נעבור על העבירות הללו, "לא תקיא הארץ אתכם"?

רבי יעקב קראנץ, המגיד מדובנא, מעניק פרספקטיבה ייחודית לעניין. וכדרכו הנפלאה הוא ממשיל משל לעשיר גדול שעסקיו המסועפים גזלו ממנו זמן רב בכל השבוע, והוא הרהר באפשרות שהוא צריך ליטול לעצמו איזה פרויקט חסד נוסף, מצוה שלא רבים יכולים לעשותה והוא יתאמץ ויטרח בה מאוד.

לא. הוא לא מעוניין לתרום כסף למוסד כלשהו, הוא לא מתכוון לפתוח בחלוקת "קמחא דפסחא" לכל תושבי העיר. הוא מתכוון למשהו אחר: חסד פרטי שיגזול מזמנו ומשאביו מחד, וייתן לו תחושת סיפוק יומיומית מאידך.

חשב ומצא: לאמץ ילד, יתום "עגול" ללא אב ואם, ללא משפחה קרובה ונפש גואלת. הוא יקצה לו חדר מגורים נח - בדיוק כמו שיש לבנו היחיד של הגביר, הוא יעניק לו לימודים ברמה גבוהה, ויצמיד לו חונך שיאלפו נימוסים והליכות, כיאה לבנו המאומץ של הגביר הגדול.

אמר ועשה.

במשך תקופה ארוכה התנהלו העניינים כשורה, היתום לא מצא מילים להודות למיטיבו על החסד הגדול, בנו של הגביר אף הוא נהנה מה"אח" החדש והבלתי צפוי. כולם היו שבעי רצון.

לאחר זמן ארוך, החלו העניינים לחרוק: היתום החל לפזול שוב לעבר הרחוב הקורץ בו היה חופשי לנפשו, אבל הוא לא נהנה לבד. יחד עימו סחב את בן הגביר לכל מקום שהלך, ושניהם יחד הסתבכו שוב ושוב במעשים שלא הוסיפו כבוד רב לשמו של הגביר, בלשון המעטה...

המקרה האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל: העשיר הזהיר את השניים באזהרה חמורה שבפעם הבאה שישתוללו יחד, הוא ידאג להענישם קשות. מאחורי גבו, הלכו השניים ותכננו את התעלול הבא, גדול ונועז הרבה מהתעלולים האחרים. אף תכנית גיבוי הכינו. באם העשיר ירצה להענישם, הם פשוט יעזבו את ביתו ויפתחו בדרך חיים חדשה.

לכשנתפסו השניים, הודיע העשיר ליתום שיותר אין לו מה לחפש בביתו. את בנו האמיתי, הותיר העשיר נעול בחדרו.

כשנכנס לדבר עם בנו, הקשה הבן: "אבא, אינני מבין. שנינו היינו לא בסדר, את שנינו תפסו באותה מדה. מדוע ולמה אותו זרקת ואותי אתה משאיר אצלך כדי להענישני?"

"הלא תבין", ענה העשיר בחומרה, "הוא לא בשר מבשרי, אינני חייב לו מאומה. אבל אתה, בני. קשר דם זורם בינינו. גם כשחטאת ומגיע לך עונש - לא אזרוק אותך מביתי ואנתק את קשריי עימך"...

כך, מבאר המגיד מדובנא, את דברי הפסוק: "ולא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי", יען כי בני מלכים אנו, וארץ ישראל היא ערש הולדתנו. גם כאשר נחטא במעשים שאינה סובלת אותם, תעניש אותנו על משובותינו, אבל חלילה לא תנטוש אותנו.  

* * *

את ניקיון הבית לפסח ממשהו חמץ - מן הבית בכלל, ומן הלב בפרט - נשתדל לבצע בשמחה. לפחות בשל הידיעה שבנים אנו לה' אלוקינו, וגם כשאנו חוטאים לו לעולם לא יעזבנו וינטשנו. במקום לזרוק אותנו מארצו, הוא ייקח מאיתנו עוד שקל קטן (מעט ייסורים או תשובה) ובזה יעניק לנו מחדש את זכות הקיום בארץ (פחית שתייה נוספת).