מסירת הלפיד

התורה מדריכה אותנו "והגדת לבנך ביום ההוא..." (שמות, י"ג, ח´).

מה יש בליל הסדר שהופך אותו ללילה הגדול של הילדים? איזה מסר חינוכי שזור בו? כיצד נוכל להנחיל אותו לילדינו?

העברת השלשלת

"מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים בלילה הזה, הוא על כל איש מאישי ישראל עם קדוש, אף אם הוא יחידי על שולחנו... עיקר מצוות הסיפור הוא לבניו לבני ביתו, להודיע להם גבורותיו יתברך... לפרסם להם גודל הניסים וגבורות ונפלאות של בוראינו, יתברך שמו ויתעלה..." (יסוד ושורש העבודה).

המשימה המרכזית שלנו בליל הסדר היא "העברת לפיד" האמונה לדור הבא, לילדינו.

כמו שכותב ספר החינוך על מצוות סיפור יציאת מצרים (מצווה כ"א): "משורשי מצווה זו... כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ואמונתנו, לפי שהוא אות ומופת גמור בחידוש העולם... וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא, ובידו לשנותם כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלוא זה משתק כל כופר בחידוש העולם ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך...".

ליל הסדר הוא ההוכחה הנצחית לכך שיצאנו ממצרים, קיבלנו תורה אלוקית מבורא עולם בהר סיני ונהיינו לעם. הלילה עצמו, בו יושבים כל היהודים ברחבי העולם, מזה 3,000 שנה, סביב השולחן ומספרים לילדיהם את המאורעות האדירים האלו, להם היו עדים מיליוני אנשים, הוא הוכחה לאמיתותם של דברים.

הלילה הזה הוא "הבריח התיכון" ההיסטורי, דרכו עובר לפיד האמונה והמסורה מאב לבן, והוא נקודת "מסירת הלפיד" בה הצטרפנו אל השלשלת וקיבלנו את מסורת האמונה מהורינו, שקיבלו מהוריהם ומהורי-הוריהם עד יציאת מצרים.

"בוא והצטרף אלינו" הוא המסר שעובר ללא מילים אל הילד. "טול את מסורת ישראל הקדושה ולפיד האמונה הבוער, כי אתה צריך ´לשאת´ על עצמך, בבוא היום, את המשך העולם. אתה תקים, בעזרת השם, בית נאמן, ממנו יצמחו משפחות מאמינות ויראות עד בוא משיח. אתה תייסד ישיבות קדושות, אתה תפיץ אמונה ואתה תיישב את הארץ. כן, עלייך מוטל הכל!".

קריאת ההצטרפות הזו היא שורשו של חג הפסח ויסוד החינוך היהודי, שמטרתו להכשיר את הדור הבא לחיים של אמונה ותורה, על-מנת שיחליף את הדור שקדם לו וימשיך את השלשלת.

"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה´" (שמות, י´, ב´).

איך עושים את זה?

כדי "להעביר לפיד" יש לדעת כלל אחד חשוב - צריך שניים. יש את זה שמוסר את הלפיד ויש את זה שמקבל אותו.

המוסר, שמעוניין לתת אותו, הוא אני, ההורה. המקבל, שאמור לקחת אותו ממני, הוא הילד שלי. כדי שמרוץ הלפידים יימשך, הילד צריך לרצות לקחת אותו ממני, ולהיות מסוגל לאחוז אותו היטב על מנת להעבירו הלאה.

כיצד מציעים לנו חז"ל להעביר את לפיד האמונה?

קצת אמון

המסר החינוכי הראשון שעובר כחוט השני בליל הסדר כולו הוא- האמון. כשאנחנו מעוניינים להעביר לילד את לפיד האמונה, אנחנו, למעשה, נותנים בו אמון ואומרים לו: "אתה חשוב! אתה חלק משמעותי מעם ישראל, ואי אפשר בלעדייך. אתה חוליה קריטית בשלשלת הנצחית הזו, כי שלשלת היא מלשון שלוש. סבא, אבא ואתה. כן! מצופה ממך להמשיך אותה לתפארת. זה נכון שאתה עדיין קטן, אבל אנחנו בטוחים שאתה מסוגל".

ציפייה באה מהמילה לצפות. במה צופים? בשמש הזורחת או ברכב שמגיע... במשהו מוחשי שניתן לראות. האמון שאנחנו נותנים בילד הוא, למעשה, ציפייה ברורה וודאית שהוא אכן ייקח מאיתנו את הלפיד ויעביר אותו הלאה בצורה הטובה ביותר. למי אנחנו מעבירים פיקדון יקר כמו אמונה? למי שאנחנו סומכים עליו ונותנים לו "אשראי" שאכן יממש אותו...

בלילה הקדוש הזה אנו מודים לקדוש-ברוך-הוא שהאמין בנו, אנשים בשר ודם, קטנים ובעלי חולשות. הוא הוציא אותנו ממצרים, הפקיד בידינו את תורתו הקדושה וסמך עלינו שנקיים את מצוותיו. באותה מידה עלינו להאמין בילדינו, בהם רוב הכוחות עדיין נסתרים, גם אלו שנראים לנו "לא יכולים או ל"לא רוצים", כי האמון הוא ראשית החינוך ובסיס הקשר בין הורה לילד, והוא זה שיאפשר לילד שלי, בע"ה, לממש את הציפייה הגבוהה ממנו.

האמון הוא מסר ש"נמצא באוויר" מעצם עריכתו של הסדר, אבל גם שזור לאורכו, באופן טכני:

מיד בהתחלה יש לילד תפקיד ייחודי- שאלת הקושיות. הוא זה ש"פותח" את ההגדה, כאשר אף אחד אינו יכול לעשות זאת במקומו (רק בהיעדר ילדים שואלים המשתתפים).

בהמשך נהוג, ברוב קהילות ישראל, לקרוא את ההגדה בסבב מעגלי. בליל הסדר, בניגוד לחגים אחרים, גם הילד הקטן ביותר מקבל חלק נכבד מן הקריאה וממצוות עשה של סיפור יציאת מצריים. בזה אנחנו, למעשה, אומרים לו: "אתה גדול, ויש לך חלק שווה. אנחנו סומכים עלייך".

גם לקראת סיום הסדר אנחנו נותנים לו מאה אחוז "קרדיט". הילד "גונב" מאבא שלו את הפריט היקר והחשוב ביותר באותו ערב- האפיקומן. במידה והוא לא יחזיר אותו, באמת לא נוכל להשלים את ליל הסדר. לא בכדי "מחזיק" דווקא הילד את האפיקומן, כי האפיקומן המוצפן הוא סמל לציפייה שלנו לגאולה הקרובה וסמל למה שצפון לעתיד לבוא... ממש כמו הציפייה המוחשית שלנו מהילד, שעל כתפיו "מונח" עתידו של עם ישראל...

והיה כי ישאלך בנך

בסיס רחב של אמון, הוא נקודת פתיחה טובה כדי להעביר את הלפיד, אבל איך עושים את זה תכל´ס? לדבר על אמונה? להסביר? לתת דוגמאות? 

"וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָמָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". (שמות, י"ג, י"ד).

התורה הקדושה נותנת לנו מפתח לחינוך ומורה לנו: ´רגע, סבלנות. אל תזדרז לנאום. "והיה כי ישאלך בנך", חכה שהוא יתעורר לשאול ורק אז תגיד´.

ליל הסדר כולו בנוי על שאלות. ההגדה נפתחת בארבעת הקושיות ואפילו המצה נקראת "לחם עוני", שהוא, בין היתר, לחם שעונים עליו על שאלות... מדוע? מדוע השאלה כל-כך חשובה?

שאלה, למעשה, מלמדת אותנו על סקרנות ועל רצון לשמוע ולקבל. היא מעידה על כך שהילד לוקח אחריות על הלמידה שלו. כשהילד לא שואל- יתכן שהדברים שנגיד, חכמים ככל שיהיו, יפלו על אוזניים אטומות, מתנגדות או אדישות... כי יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק. אבל, כשהילד שלי "רעב", מתעניין ושואל- הוא אחראי ללמידה, וזה חשוב לו. אין ספק שהוא יפתח היטב את האוזניים כדי לשמוע את התשובה, וכך תתאפשר קבלה אמיתית- זה "יהיה שלו".

"וכל זה כדי שיראה התינוק וישאל מה נשתנה" (ליקוטי הלכות, נטילת ידיים, ו´, כ"א). כדי לעורר את הילד לרצות ולשאול, אנחנו עושים, כחלק מהותי מהסדר, פעולות שונות ומשונות: יושבים על כרים וכסתות, שותים בהסיבה, מסדרים סימנים בקערה מרכזית ומיוחדת, נוטלים ידיים שלא כסדר לאכילת כרפס, חוצים את המצה האמצעית ומטמינים אותה, מראים את המצות ושוב מכסים אותן, אוכלים ירקות "לא טעימים" כמו מרור וחזרת, מתיזים יין לכלי שבור בהזכרת מכות מצריים, פותחים את הדלת ומשאירים כוס גדולה לאליהו הנביא, מחביאים את האפיקומן מהילדים ומבטיחים מתנה גדולה למי שימצא אותו, ממחיזים בהצגה קטנה את יוצאי מצריים חגורים וצרורותיהם, ועוד.... כל אלה על מנת להביא את הילד לרצון עצמי של בירור.

במידה והחקירה תהיה באמת שלו, הדברים לא יהיו אצלו דקלומים ש"יעברו לידו", אלא יקבלו קניין בנפשו ויהיו חשובים לו.

* * *

בליל הסדר אנחנו קוראים לילדינו להצטרף אל דרך האבות, מאמינים ברצונו וביכולתו לקחת את משימת העברת השלשלת, ולבסוף- ממתינים שישאל וירצה לקחת אחריות. כל אלה יבנו בו תחושת מחויבות למשפחתו, לעמו ולקב"ה, ובעקבות כך רצון להושיט את ידו ולקחת מאיתנו את הלפיד הבוער.

מצוות סיפור יציאת מצריים- למי?

מעבר למתן האמון בילד, שנעשה באמצעות הגירוי לשאול, ישנו דבר נוסף שחשוב שנדע.

הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" ממשיך ואומר "בעבור זה עשה ה´ לי בצאתי ממצרים". מצוות "סיפור יציאת מצרים" היא בראש ובראשונה "לי", כדי לשנות ולחנך את עצמי, כדי להתחזק באמונה וביראת שמים ולצאת מן המייצרים האישיים שלי. במידה ואכן נהיה עסוקים בצורה "נקייה" בעבודה שאנו נדרשים לעשות בלילה הזה, חינוך הילדים כבר יבוא מאליו... בהגדה אנו קוראים: "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". בהלכה נפסק, שאפילו אם אדם עורך סדר לבדו, עליו לספר לעצמו על יציאת מצרים, כי העיקר הוא השינוי העצמי.

כדי לחנך באמת, אין ברירה אלא לעזוב את הרצון החיצוני לשנות את הילדים ו"לחנך" אותם, ולהפנות מבט אמיתי פנימה, כמו שכתוב: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד ממצרים..." (רמב"ם, חמץ ומצה, ז´, ו´). אם נעשה כך באופן תמים, יפנימו הילדים את המסרים החשובים של הלילה הקדוש הזה, ובעז"ה, ישאפו אף הם לקחת מאיתנו את הלפיד, על מנת להעבירו הלאה לילדיהם.

בתפילה שנשכיל להתחזק באמונה ובמתן אמון לעצמינו ולילדנו! פסח כשר ושמח.

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.