זמן חירותנו?

החירות הינה ערך נעלה בעיני כל אדם בן תרבות. אנשים נלחמים למענה, ובעבורה הם מוכנים גם למסור את נפשם. כולנו חשים בזעזוע למשמע תופעה של כפיית עבדות על אנשים. נטילת חירותם של אנשים שקולה בעינינו כמעט כמו נטילת חייהם. בעומק נשמתנו אנו חשים כי בקשת החירות הינה תכונה יסודית הטבועה עמוק בתודעת כל אדם, עד שמי שאינו חש בה נחשב בעינינו כמעט כתת-אדם, ואנו מתמלאים בתחושת בוז כלפי מי שמסכים מרצונו החופשי להיות עבד.

מושג החירות מקבל משמעות כפולה אצל העם היהודי. אצלנו הוא לא רק ערך חשוב, אלא גם ערך מקודש. רוחה של ה"חירות" חופף על רבות ממצוות התורה, ואף נקבע לו זמן מיוחד בלוח היהודי ללימוד, עיון והתעמקות בנושא, הלוא הוא חג הפסח – זמן חירותנו. במועד זה, בעבר הרחוק, יצאנו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, ומצווים אנו מידי שנה בשנה במועד זה לחזור ולשנן לעצמנו כי בני חורין הננו. בזמן שבית המקדש היה קיים וישראל היו אוכלים את קרבן הפסח, נאסר עליהם לשבור עצם מקרבן זה, על מנת להחדיר בהם את ההכרה כי הם בני חורין, ולא עבדים המשברים עצמות ברוב רעבתנותם. גם כיום אנו מקפידים על הלכות ומנהגים שתפקידם לחדד בנו תחושה זו. בליל הסדר אנו ישובים מסובים סביב לשולחן כמנהג בני חורין, ושותים ארבע כוסות במטרה להמחיש לעצמנו עקרון זה (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פ"ז).  

האמנם דוגלת היהדות בחירות?  

יחד עם האמור לעיל, במבט נרחב במקורות היהדות, מתעוררת בעיה. אמנם נכון כי רבים הם המקורות המצביעים על החיבה היתירה שהיהדות רוחשת לעניין החירות. במקרא מצויים פסוקים רבים כמו: "אני ה' אלוקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים, ואשבור מוטות עולכם, ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כ"ו, י"ג), שמתוכם עולה בבירור יחסו החיובי המיוחד של המקרא לחירות. דבר זה בולט גם מהתייחסותה של התורה לעבד העברי המבקש להמשיך במעמדו כעבד תחת חסות אדונו. במצב זה לא חסר לעבד מאומה מבחינה כלכלית. עבודתו היא קלה יחסית, ואין בה כל סממני השפלה. גם מעמדו הכלכלי איתן, באשר האדון חייב לדאוג לפרנסתו ולמחיית אנשי ביתו. למרות הכל, אם בוחר העבד להמשיך במצב זה של עבדות, במקום לצאת לחירות בשנה השביעית, מצווה התורה להשפילו ולרצוע את אזנו, כאות ליחסה השלילי לצעדו זה (שמות כ"א, ומדרשי חז"ל).

אולם, יחד עם זאת, אנו יודעים כי ערך מרכזי ביהדות הוא "קבלת עול מלכות שמים". הרי מטרת מצוות קריאת שמע, שאנו מצווים עליה פעמיים ביום, היא קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות (ברכות י"ד, ב'). תואר הכבוד במקרא של האדם השלם הוא "עבד ה"'. על משה רבינו נאמר: "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו". ודוד המלך קורא על עצמו: "למנצח לעבד ה' לדוד" (תהלים י"ח, א'). לעומתם, אחד התארים השליליים ביותר המצויים במקרא הוא "בן בליעל", בן-בלי-עול (דברים י"ג, י"ד ועוד).

לאור זאת נשאלת השאלה: איזה מקום יש לחירות בעולם ערכים, שבו הערך המרכזי הוא עול מלכות שמים? אם עקרונית אנו מתנגדים לעבדות, מדוע אנו מעלים על נס את העבדות לאלוקים? יתירה מזו, בפסוקים רבים במקרא נזכרת החירות מעבודת מצרים כמעט בנשימה אחת עם החיוב של עבודת האלוקים. עשרת הדברות, למשל, פותחות ב"אנכי אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", אך בד בבד, עם זאת, דברות אלו מגבילות את האדם ומטילות עליו חיובים. עצם מטרת היציאה ממצרים הוגדרה בבירור: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמות ז', ט"ז), ואנו עומדים תמהים: מה התועלת שביציאת מצרים, אם על ידה אנו מתחייבים לקבל על עצמנו עול מחודש? מה לנו בהעדפת אדון אחד על משנהו? מהו הרווח שבהחלפת שעבוד בשעבוד?

בן חורין – העוסק בתורה

משאנו ממשיכים להתבונן ולחשוף את התייחסותם של מקורותינו למושג החירות, אנו מוצאים את הניסוח החד-משמעי שבפי חכמינו ז"ל הקובע כי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו', ב').

נוסחה זו יש בה לקח כפול. האחד – כי האדם יכול להיות מעונה, מיוסר ונרדף על צוואר, ויחד עם זאת להיות בן-חורין, במידה והוא עוסק בתורה. השני – גם אם יהיה עצמאי וחופשי מעול בשר ודם, הוא עלול להיות עבד במלוא משמעות המושג, אם לא יעסוק בתורה. על פי היהדות רק ההתקשרות אל התורה והמצווה יש בכוחה להעניק לאדם את החותם הנעלה של החירות. כל תחושת חופש שאינה קשורה אל התורה, אינה אלא חיקוי זול לחירות של אמת.  

הנחה זו טעונה הסבר נרחב. כיצד ניתן לקרוא בן-חורין למי שמקבל עליו עול תורה ומצוות? הרי כל אחת מן המצוות מכוונת למטרה אחת: שעבוד התאוות והמחשבות לעבודתו יתברך. כלום, העושה מעשים בכוונה תחילה, על מנת להשתעבד לעבודה, יכול להקרא "בן חורין"?

מיהו האיש היוצא לחירות?

המפתח לשאלות אלו נעוץ בגישתנו לשאלה מהו ומיהו האדם שלו מוענקת החירות הנכספת.

האדם, כידוע, מורכב משני חלקים: החומרי והרוחני. האדם בנוי מגוף שהינו יצירה ביולוגית חומרית. גוף זה אמנם מורכב ביותר, אך בסיכומו של דבר, אין כאן אלא מערכת ביולוגית הכפופה לחוקים ביולוגיים-כימיים-פיזיים, ותו לא. חוקרי טבע למיניהם עוסקים בחקר חלק זה שבאדם, כשם שהם עוסקים בחקר שאר התופעות החומריות שבעולמנו. אולם, לצד חלק זה, מצוי באדם מרכיב נוסף – החלק הרוחני. גם כאן לפנינו מערכת סבוכה ומורכבת של דחפים, יצרים, בחירה, שאיפות וכיו"ב. מערכת זו אינה ניתנת למדידה במובן המקובל בתחום הפיזיקה, אולם מציאותם של כוחות רוחניים אלו מורגשת היטב בחיי האדם.

את דבר מציאותם של שני חלקים אלו באדם מודיעה לנו התורה כאשר היא מספרת לנו את דבר בריאתו של אדם הראשון. כה נאמר בתורה: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית, ב', ז'). בכך לימדה אותנו התורה שביצור הזה ששמו אדם, מצויים שני מרכיבים: עפר מן האדמה, כלומר, חלק חומרי-גופני, וגם נשמת חיים שנופחה בו מפי עליון. על פי היהדות, החלק הרוחני-נשמתי הוא המאפיין את האדם, והמייחד אותו מיתר ברואי העולם. על כך אומרת המשנה: "חביב אדם שנברא בצלם".

גופו של אדם, כמו גם רוחו, שואפים להיות משוחררים ובלתי תלויים באחרים. אולם, ביהדות, שיאה של החירות מתבטאת ברוח. רק כאשר רוחו של אדם משוחררת מלחצים ומכפייה, האדם הינו בן-חורין לחלוטין. עצמאות גופנית אינה מעידה על חירות. אדרבה, יכול אדם להיות אפילו משועבד מבחינה גופנית, ולמרות זאת יקרא "בן-חורין", אם רוחו תהיה משוחררת ובלתי תלויה באחרים.

מה בין חירות גופנית לרוחנית?

בהעתקת ערך החירות מתחום הגוף והחומר לתחום הרוח יש משום הענקת מימד של עומק למושג החירות.

כאשר מדובר בחירות רוחנית, אמנם כלפי חוץ היא מתבטאת בקבלת עול מלכות שמים, בשעבוד תאוות ומחשבות ליבנו לעבודתו יתברך, אך מבחינה פנימית זוהי החירות העילאית ביותר אליה מסוגל אדם להגיע. לזאת יקרא חירות, משום שדרכה מתאחד האדם עם בוראו, המורה לו כיצד לשלוט על יצרו, לעבד את אישיותו ולעצבה כראוי. לעומת זאת, השחרור הגופני מעול זרים הוא לא תמיד מוחלט. פעמים שהוא החלפה והמרה של שעבוד בשעבוד. רבות המדינות בדורנו שהחליפו משטר של שלטון קולוניאליסטי במשטר דיקטטורי פנימי, שלא תמיד היה להם לברכה. גם היחיד, המכריז על עצמו כחופשי ומשוחרר, לאמיתו של דבר עלול להיות כפוף וכבול ליצרים הלוחצים עליו פי כמה.

לשיטתה של היהדות, הדחפים והיצרים של האדם, אינם האדם עצמו. האדם הוא הנשמה, שהיא, כאמור, חלק א-לוה ממעל, בעוד שמנגנון היצרים מיובא לאדם מן החוץ. לפיכך, דרשו חז"ל את הפסוק: "לא יהיה בך אל זר – איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? זהו יצר הרע" (שבת ק"ה, ב'). אמנם כוח זה מצוי בגופו ובקרבו של האדם, אך למרות זאת, הוא עדיין נקרא פולש זר, ורק המשתחרר מעול אותו כוח זר, הוא המשוחרר האמיתי. זוהי משמעות הקביעה ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".  

יתירה מזו, עצם השאיפה לחירות המקננת בלב האדם מקורה בשאיפה לחירות הרוח, בעוד שבקשת החירות הגופנית אינה אלא הד קלוש לשאיפה המקורית. נפשו של האדם, הינה, כאמור, ניצוץ מן האלוקות, חלק א-לוה ממעל, ויש בה ממידותיו של האלוקים. כשם שהאלוקים הוא ישות בלתי נכנעת ובלתי כפופה לתכתיבים כלשהם, כך גם נפשו של האדם משוועת לחירות ומרגישה אומללה בלעדי חירות רוחנית זו.

עבדות רוחנית משעבדת

השחרור הרוחני אינו עניין של מה בכך. משימת המשימות של האדם היא קריאת דרור לרוחו משעבודים שונים והתקשרות הנשמה למקורה האלוקי. זהו גם היעד המרכזי של כל מצוות התורה – להעניק לאדם את חירותו הרוחנית, על ידי שחרור רוחו מתא המעצר בו נעצרה על ידי תאוות, יצרים וחשקים שונים.

במאות השנים האחרונות אמנם השתחררו מיעוטים רבים בעולם מתחת עולם של מדכאים עריצים, אולם מבחינת העבדות הרוחנית, היא עדיין שולטת ברובה של האנושות.

העבדות הרוחנית משעבדת בפרך את מהותו העיקרית של האדם, את האדם שבו, ולא עוד, אלא שלא כעבדות הגופנית שהיא ניכרת היטב ושכמעט אי אפשר להעלימה, הרי העבדות הרוחנית עטופה בעטיפות רבות, ופעמים שבקושי ניתן לאבחן אותה. עינינו הרואות מה רבים האנשים שרוממות החופש בגרונם, בעוד שלאמיתו של דבר הם עוסקים בהפקרות (שהינה השתעבדות מוחלטת ליצרים). בשמה של החירות יש הדוגלים במתירנות, וקריאת דרור מזוהה אצלם עם התפרקות מערכים.

מיהו "חופשי"?

הלחצים הרוחניים הינם כל כך כבדים עד כי רוב רובם של בני האדם, בלא הבדל גזע, מין וארצות מגורים, הינם משועבדים ברוחם. רבבות בני אדם נכנעים למרותו של מעצב אופנה. כל גזירה שלו מריצה אלפי בני אדם לשנות את לבושיהם בהתאם לתכתיביו. פרסומאי מסויים רוצה בייקרו של משקה תוסס מסויים, ומעטים הם האנשים המשוחררים מלחציו. בפינת הרחוב מצוייה מסעדה בה צולים בשר קרוב לרשות הרבים, ועובר האורח התמים אינו עומד בפיתוי ונדחף לטעום מאותו "מעדן". שאל את אותו אדם ויאמר לך כי הוא יודע שאותו מאכל אינו עונה על כללי ההיגיינה והבריאות. הרופא אמר לו אישית כי הדבר עלול להזיק לו, אבל הוא אינו מסוגל להשתחרר מלחציו של היצר.

פלוני הוא עבד נרצע לסיגריות שמתעללות בו ובבריאותו, ואלמוני יודע שאין זה הגון לגעת בכסף שאינו שלו, אך הוא אינו יכול לעמוד בפיתוי. גם אותם אנשים שאינם יודעים לשמור את פיהם, או רודפי הפרסום והכבוד למיניהם, הינם עבדים נרצעים לדחפים ויצרים שונים. ה"חפץ חיים" זצ"ל היה מתרעם על השימוש בתואר "חופשיים" ביחס לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות. "כלום, חופשיים הם?", היה שואל בתמיהה, "הרי הם כבולים ליצרם באלפי עבותות עבדות. יצרם השתלט עליהם כל כך, עד שאינם חשים מה גרוע מצבם".  

בניסוח דומה מופיעים הדברים בפיו של המשורר ר' יהודה הלוי:

"עבדי הזמן, עבדי עבדים הם – עבד ה', הוא לבד חופשי".

בהסטוריה של עמנו ידועים מקרים רבים של אישים דגולים שנחבשו והושמו בבתי כלא. דוגמה קלסית לכך הוא התנא רבי עקיבא שהושב בבית הסוהר (ברכות ס"א, ב'). בימי הביניים ידוע על מהר"מ מרוטנברג, מבעלי התוספות, שנאסר ואף נפטר בבית הכלא. גם בדורות המאוחרים נאסרו אחדים מגדולי ישראל בבתי הסוהר, ביניהם בעל "התניא", רבי ישראל מרוז'ין ועוד. ענקי רוח אלו, על אף שהיו כבולים ומשועבדים בגופם, נשארו בני חורין בכל מצב. את חירות נפשם איש לא יכל לקחת מהם, ומאסרם לא הפכם לעבדים אסורים. מבחינתו של רבי עקיבא, הוא מעולם לא ישב בבית האסורים. גופו היה שם, אך הוא, שמעולם לא הזדהה עם גופו, היה ונשאר חופשי כשהיה.

היש חירות גדולה מזו?

חירות גופנית ורוחנית – התלות ביניהן

בדברים אלו שאמרנו לא באנו להפחית במאומה מערכה של החירות הגופנית. גם לזו נודעת חשיבות במקורות היהדות, ועדות לכך הוא המקום הנכבד שתופסת היציאה מעבדות מצרים בתודעתנו. אלא, שעלינו לבחון את הדברים בקנה המידה הנכון שביניהם.

היהדות אינה מטיפה להסתפקות בחירות רוחנית ולהסכמה לשעבוד גופני של היחיד או של הציבור. השעבוד שנשתעבדו אבותינו למצרים גרר בעקבותיו גם שעבוד רוחני, שמקובל לראותו כהשתקעות במ"ט שערי טומאה. יחד עם זאת, היציאה מכור הברזל ממצרים היתה קרש קפיצה לעמנו להגיע לעצמאות הרוחנית, שבאה לידי שיא בטויה במרגלות הר סיני.

שנים רבות לאחר יציאת מצרים, בימי בית שני, עמדו לעמנו מושיעים דגולים בדמות החשמונאים, שגאלו את הארץ מעולם של פולשים זרים. זאת משום שנוכחו לדעת שהשתלטותם של אלו על הארץ גררה בעקבותיה גם נסיונות השתלטות רוחנית.

גישתה של היהדות מובעת בבירור בפסוק שבתורה הקובע: "כי עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כ"ה, מ"ב). פסוק זה יש בו משום ניסוח תמציתי של גישת היהדות לחירות. הקב"ה הוציאנו ממצרים מבית עבדים, והוא שולל מצב בו נהיה עבדי בשר ודם מבחינה גופנית. היות ו"עבדי הם", תפקידם ותכליתם בעולמם הוא להיות עבדי ה'. העבדות הפיזית, מטבעה, מסוגלת להפריע להגיע לחירות רוחנית. "עבדי הם, ולא עבדים לעבדים" (ב"מ, י', א'). מבחינה נפשית "מאן דכפית באחרינא" – הכפוף לאחרים אינו יכול לקבל עליו עול מלכות שמים כדבעי (ספר הזהר). אולם, אם מסיבה כלשהי שחרור זה אינו מתאפשר, אין בכך כדי לפטור מלשאוף לשחרור נפשי. יחד עם זאת, כפי שציינו, גם אם האדם זוכה בחירות גופנית, עדיין אין זה מבטיח חירות ועצמאות רוחנית, שהיא, כאמור, קשורה בקיום מצוות. החירות הגופנית מחייבת ביתר שאת את בקשת חירות הרוח, שהיא השיא של שלמות האדם.  

אפשר שמשום כך עבדותם של אבותינו היתה דווקא במצרים. מצרים, באותה עת, היתה המדינה המפותחת והמתקדמת ביותר מבחינה מדעית ותרבותית. הישגיה בתחום הרפואה, כמו החניטה, ובתחום ההנדסה והאדריכלות, כמו בנין הפירמידות, מעוררים עד היום התפעלות והשתאות. אולם, למרות כל זאת, היו המצרים שקועים בתאוותיהם ובכניעה ליצריהם הגופניים, עד ש"מעשה ארץ מצרים" מהווה משל וסמל לשחיתות גסה. שם, במצרים, למדנו כמה מר להיות עבד, אולם שם גם למדנו כי אלו שמשלו בנו היו מבחינה רוחנית עבדים לא פחות מאיתנו... אם ברצוננו להיות בני חורין באמת, עלינו להיות מודרכים על ידי המרשם שניתן למשה רבינו עם תחילת שליחותו: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדו את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג', י"ב).

אם כיום מסתכלים אנו בבוז ובשלילה על מי שגופו משועבד לאחרים מרצונו, שומה עלינו להביט בעין שלילית פי כמה על ההסכמה להשתעבדות רוחנית.

מן הבחינה הזאת גם אם "השתא עבדי", עלינו לשאוף שבשנה הבאה נהיה בני חורין...

חג כשר ושמח!