רשות היחיד: המורכבות שבגידול ילד יחיד

השלולית הענקית שנוצרה באמצע הרחוב בשכונה המתפתחת, נראתה כמו בריכה חלקה ורוגעת. טעות בהתקנת מערכת הניקוז גרמה להצפת הרחוב ולשלולית שצברה גובה מרשים עם כל טיפה שרקדה לתוכה. האגמון משך אליו ילדים רבים, שעמדו על שפתו וכמעט התפתו להיכנס לתוך מימיו. אולם אף אימא בשכונה לא הרשתה לילדיה להיכנס לשלולית ובקושי להתקרב אליה, מסיבות המובנות למבוגרים בלבד.

באותו אחר צהרים סגריר נדהמה השכונה לגלות שתי דמויות צבעוניות מבוססות במרכז השלולית, מתיזות מים ומדשדשות בהם בחדווה. מפלס המים הגיע עד מעל לקרסוליה של הדמות הגבוהה ומגפיה של הדמות הקטנה לא נראו, משום שהיו שקועים במים עד מעל לראשם.

ראשים סקרנים ומודאגים הציצו מבעד לחלונות הבתים בניסיון לזהות את שתי הדמויות העטופות היטב. אחרי הפתעה, פעירת עיניים נדהמות וכליאת האוויר בריאות, נדו הראשים בחלונות בסלחנות. היו אלה הגברת שטרנהולץ וחדוי, בתה היחידה. נו, חדוי רצתה כל כך להיכנס לשלולית עד שלאימא שלה לא היה יותר כוח להתנגד והיא באה לשמור על המתרחצת הקטנה מקרוב.

מה לא עושים בשביל בת יחידה?

הסיפור (האמיתי) מגלה פן מסוים בחייהם של ילדים יחידים ושל הוריהם. ליתר דיוק, של חלק מהם.

"ידעתי לחנך אותו": מבט של אימא

מה נתן לך את הכוח להתגבר, לא ללוות את הילד יותר מדי ולא לגונן עליו יתר על המידה? שאלתי את דינה, אימו של שמעון-חיים, שנולד לה אחרי שנות ציפייה ארוכות.

"לא היה לי כוח להתגבר", היא מודה בגילוי לב. "גוננתי עליו יותר מדי וליוויתי אותו כמעט לכל מקום עד גיל מאוחר יחסית. פחדתי שיחצה כבישים לבד. עד גיל עשר ליוויתי אותו לבית הכנסת בשבת ולתלמוד תורה בכל יום ובאתי לקחת אותו בסיום הלימודים. אני לא חושבת שהוא נהנה, אבל לא יכולתי לנהוג אחרת. הוא לא התלונן, אבל תשאלי אותו מה הוא הרגיש.

"תביני, הנסיעות בשבילי הן סיוט. אני כל כך לחוצה מכל נסיעה שלו, עד היום, כשהוא אבא לשלושה ילדים. לא אהבתי שהוא נוסע לטיולים עם הכיתה ולכן אבא שלו נסע איתו, כדי לעקוב מקרוב ולראות שהכול בסדר. כמעט לא הרשיתי לו לנסוע. אני זוכרת את הנסיעה הראשונה שלו לבני ברק, אל אחותי. סיוט.

"לא שאימא לעשרה ילדים אוהבת פחות את הילדים שלה, אבל הדאגה מתחלקת לעשרה. כל ילד מקבל עשירית. הבן שלי קיבל עשר עשיריות. יכול להיות שהוא סבל קצת, אבל ידעתי שאני לא מסוגלת לפעול בצורה אחרת. אני אימא שלו, עם השיגעון שלי, ואיתי הוא צריך לגדול".     

הרגשת תחושת החמצה או עצב בעקבות זה שיש לך בן יחיד?

"החמצה?", דינה מביטה בי בהשתוממות. "כל יום הודיתי, ואני עדיין מודה, על האוצר שזכיתי בו. איך אפשר לחוש החמצה כשקיבלתי משהו במתנה ויכולתי גם אותה לא לקבל? זה פשוט לא היה ברשימת הרגשות שלי ואולי לכן שמעון-חיים לא שאל אותי למה אין לנו עוד תינוקות או למה הוא בן יחיד. היו לו גם הזדמנויות רבות להרגיש כמו במשפחות ברוכות, כי ילדים רבים התארחו אצלנו כשהאימהות ילדו או נסעו או לא הרגיש טוב".

אימהות למספר ילדים מרגישות שאם הן טעו בחינוך של ילד אחד, יש להן הזדמנות לתקן את הטעות בחינוך של ילד נוסף. לא הרגשת לפעמים שטעית ואין לך דרך לתקן?

"לא, החינוך לא היה חדש לי. חינכתי הרבה ילדים שהיו אצלנו לפני שהוא נולד. אפשר לומר שחלק מהילדים גידלתי באופן חלקי. החינוך של שמעון-חיים היה המשך טבעי והייתי די בטוחה בעצמי איך לפעול. במשך השנים, היו לנו הרבה אורחים. כמעט לא הייתה שבת בלי אורחים, לא משנה מאיזה סוג. ראיתי הרבה סוגים של חינוך, כך שכשהילד נולד נשאר לי רק לבחור".

היו תגובות חברתיות שנאלצת להתמודד איתן?

"כן, בוודאי. הגיבו על כך שליוויתי אותו עד גיל מאוחר, כמו שהגיבו על שלא הרשיתי לאף אחד להוביל אותו בעגלה כשהיה תינוק. עוד משהו", היא נזכרת פתאום. "לכל מקום הייתי צריכה לקחת אותו איתי, כי לא היה לי עם מי להשאיר אותו. כבר לא היו לי הורים והאחיות שלי גרו בערים אחרות. בייביסיטר? אף אחת לא אהבה להישאר איתו לבד בבית גדול וריק.

"הרבה פעמים שאלו אותי למה אני מביאה אותו איתי, אמרו לי שזה לא טוב לילד וכל מיני דברים שהייתי צריכה להתמודד איתם, עד שכולם התרגלו שככה זה אצלנו. בעניין הזה, לפחות, אני בטוחה שהילד נהנה מאוד ואני למדתי שלא צריך להתייחס יותר מדי ברצינות לכל מה שאומרים לי.

"שמעון-חיים הלך לישיבה קטנה בעיר מגורינו, אבל היה חייב לישון בפנימייה. את חושבת שהוא לא התקשר בלילה הראשון להגיד שכואב לו הראש והוא לא יכול לישון? הוא היה מתקשר והלב שלי כאב. גם אני התגעגעתי מאוד, אבל ידעתי שחייבים להתגבר וללמד אותו להישאר, גם כשקשה".

אנשים נרתעו לגשת לשידוך של בן יחיד?

"לא הרגשתי כך. ברוך ה', הוא התארס במהירות. אני לא יודעת מה הרגישו ההורים של כלתי לפני האירוסין, אבל את רואה, בסוף הם התחתנו".

כשהיא מתבקשת לספר על הקשר שלה עם כלתה, היא מגלה שבעצם היא לא ממש יודעת מה ההבדל בין הקשר שלה עם כלתה היחידה לבין הקשר של חמיות אחרות עם כלותיהן. "דבר אחד אני יכולה להגיד לך: יש לנו רק ילד אחד לאהוב, לדאוג, לתת. יש לו שלושה ילדים, בלי עין רעה, והם הכוח והנחת שלנו. יכול להיות שקצת קשה להם עם הדאגה הקצת יותר מדי רבה שלנו, אבל אני מרשה לעצמי לקוות שהם יסתכלו על הרווחים ופחות על הקשיים".

"חלום לקבל 'ירושות'": מבט של בן

מה אתם אומרים? פניתי אל שמעון-חיים ואל שיפי אשתו. יש יותר פלוסים או יותר מינוסים במצב כזה?

"השתדלתי תמיד, ועכשיו אנחנו משתדלים יחד, לראות רק את הפלוסים ולא לחפש את המינוסים", עונה שמעון-חיים בזהירות. "והיו הרבה פלוסים: כמעט לא נשארתי לבד בבית ונסעתי עם ההורים שלי לכל מקום. ההורים שלי נסעו הרבה לחו"ל ולי היה דרכון מלא חתימות שיכולתי 'להשוויץ' בו. פעם אחת התחננתי שיביאו לי בייביסיטר. רציתי להרגיש איך זה. הזמינו לי בייביסיטר ושני בני דודים. היא הייתה מסכנה, אני חושב. מאז לא באה שוב בייביסיטר.

"מצד שני, היה לי ליווי לכל מקום עד גיל מאוחר ואבא שלי הצטרף לטיולים. לא התביישתי, אבל רציתי להרגיש גדול. הפלוסים קיימים גם היום, כשסבתא היא רק של הילדים שלי".

כשראית משפחות ברוכות ילדים קינאת בהם או הרגשת עצב בגלל מצבך?

"לא יודע אם קינאתי, אבל רציתי גם לעצמי. כשהצטרפתי למשפחה מהשכונה היה כיף להיות חלק מהאווירה התוססת וכמו כל ילד, רציתי מדי פעם לשנות את מצבי. במיוחד חלמתי לקבל דברים בירושה. למה רק לי קונים חדש ולאחרים יש פריווילגיה לקבל משומש?"

הרגשת שתולים בך ציפיות שקשה לך לממש? חשת שאכזבת לפעמים?

"לפעמים, כן. תמיד תלו בי ציפיות גבוהות וכשלא הרגשתי טוב וחליתי ב'מונו', הרגשתי שאני מאכזב".

קיווית שיהיו לך ילדים רבים או שחששת?

"גם וגם. רציתי וחששתי. מצד אחד, ראיתי משפחות ברוכות ואמרתי 'איזה כיף'. מצד שני, הרגשתי שאי אפשר להקדיש לכל ילד תשומת לב כמו שאני קיבלתי. כשנכנסתי למשפחה של אשתי, לא ידעתי איך לקבל את זה שההורים לא רק שלי. חמי סיפר לי שהוא לא רואה את חתניו משבת לשבת ואני חשבתי לעצמי שאותי הוא יראה יותר. אני רגיל לקשר הדוק עם ההורים. בפועל, אותי הוא רואה הרבה פחות, למרות שאנחנו גרים די קרוב, כי כל שבת שנייה - ולפעמים יותר - אנחנו אצל ההורים שלי. בחופשות אנחנו אצלם, בחגים וכן הלאה.

"אשתי טוענת שיש בי משהו שמגדל את הילדים כמו ילדים יחידים. אני קונה להם יותר מדי ומחפש את הטוב ביותר. היא אומרת שמרוב שאני פוחד לגונן עליהם, לפעמים אני עושה את ההיפך".

"למדתי שאני הכול": מבט של בת

טובי בלס, בת יחידה נשואה ואם לארבעה, משתדלת להתמקד בדברים הטובים ולהתייחס פחות לקושי. לדעתה, אחד הפלוסים הגדולים הוא היעדרן של התחרות ושל הקנאה בין אחים.

מצד שני, אין מספיק הווי משפחתי ודי שיעמם לה, כילדה. היא שהתה הרבה בבית דודיה, הוריה דאגו לה לחוגים ולחופשות והיא תמיד לקחה איתה חברה או בת דודה. "עכשיו, כשאני רואה את ילדיי, אני מבינה מה הפסדתי. כשנולדו לי הילדים, פתאום גיליתי שחסרה לי דוגמה אישית בחינוך של כמה ילדים. לא ידעתי להתמודד עם הקנאה ועם ההשוואות, והייתי צריכה הרבה עזרה מקצועית כדי לדעת איך להגיב".

והציפיות?

"כילדה לא כל כך הרגשתי בהן, אבל בהמשך למדתי שאני צריכה להיות הכול - למלא את מקומם של כל הילדים שלא נולדו. אין אפשרות לא לבוא בשבתות, צריך להתקשר כמה פעמים ביום והרבה פעמים הרגשתי שאני לא מצליחה לענות על כל הציפיות".

"זה לא נורא": מבט של בן זוג

"ההורים שלי חששו מהשידוך", מספרת שיפי, רעייתו של שמעון-חיים. "אבל לא שיתפו אותי בחששותיהם. הם קיבלו את ברכת האדמו"ר ונתנו לי להחליט. תראי, זה באמת לא פשוט. בתור כלה יחידה, את הופכת להיות בת לאימא נוספת. אני חייבת לזכור שבעלי הוא לא רק הבן של חמותי, אלא כל החיים שלה. יש להתאמץ כפול כדי לשמור על קשר טוב. צריך לתת הרבה יותר ולקחת בחשבון שלגדל את הילדים אומר לגדל אותם ביחד עם מישהי. זכות גדולה אבל גם קושי".

"כשלומדים לחיות עם מציאות כזאת מגלים שהיא נחמדה ושיש הרבה דברים נעימים", מסכים בעלה של טובי בלס עם הדברים ומזדהה איתם. "בתור חתן זה קצת שונה, אבל העיקרון נכון. ההורים שלי נרתעו, אבל הרב שלנו אמר שאי אפשר להכליל וצריך לבדוק כל דבר לגופו.

"אם מסתכלים על הדברים הטובים, רואים שבסך הכול יש הרבה עזרה מההורים שלה, קיבלנו דירה מצוינת וקרובה להורים ובאופן כללי, לא כל כך נורא".

"אני במאבק איתנים": מבט של חמות

פערי, אימו של יוסי, בן יחיד, מספרת על הכנסת כלה לביתם: "אני חושבת שקשה יותר להיות חמות לכלה יחידה מחמות לחתן יחיד. היה לה קשה מאוד בתחילה. ניסיתי, ככל יכולתי, להקל. היא פחדה שתיאלץ לחיות בלי פרטיות והייתה מופתעת. אחר כך, מגיע השלב שבו הזוג הצעיר שוכח את ההורים. את במאבק איתנים.

"המוטו שלי היה לשים את עצמי במקומו של הזולת. כשיוסי היה ילד והתאכזבתי שלא ענה על ציפיותיי, חשבתי שבעצם גם אני לא עניתי על כל הציפיות. כשראיתי אותם מתרחקים, חשבתי לעצמי: 'מה את היית רוצה בתור כלה? בדיוק מה שכלתך רוצה'. אם כך, למה להתרגז? העלבון והכעס מתפוגגים.

"דרך נוספת להתמודדות עם הגעגועים לנכדים, למשל, היא להיות עסוקה מאוד ולזכור שכמו שלי יש חיים גם להם יש חיים. אני מקטינה מערכם של הגעגועים או העלבונות והם לא יושבים לי על המצפון כל הזמן, אלא רק מתעוררים מדי פעם. כך קל יותר להתמודד איתם.

"בתקופת השידוכים ראיתי שיש אנשים שנרתעים משידוך כזה. הייתי חייבת להשלים שיש סטיגמות וצריך להיות מודעים להן, אבל הבנתי שקיים פחד להיות כלה יחידה ושיש משהו בפחד הזה. כלה יחידה לא תוכל להסתיר טעויות שלה. היא בזכוכית מגדלת כל הזמן. לכן, כשכלתי עושה משהו שלא בדיוק לטעמי, אני חושבת לעצמי: 'אם היו כאן עוד כמה ילדים, הייתי שמה לב? לא'. גם עכשיו אני מתעלמת.

"אני חייבת להגיד לך שיש לנו כלה נהדרת ויחסים מצוינים עם ההורים שלה. אני מודה כל הזמן לקדוש ברוך הוא על המתנות הנפלאות שנתן לנו".

"אנחנו לא מפונקים": מבט של כל מיני

אתם מסכימים עם הדעה הרווחת שאומרת על בנים יחידים שהם תלותיים, מפונקים ושלל תכונות לא רצויות? שאלתי בנים ובנות יחידים.

"זה לא קשור, פשוט לא קשור", טוענת בלהט טובי בלס. "יש ילדים שלא גדלים לבד ומפונקים ויש ילדים יחידים שלא מפונקים, כמוני למשל. תראי, יש אכן יותר סיכוי שזה יקרה אצל ילדים יחידים, אבל ממש לא מחייב. אני טיפוס שלוקח אחריות ופיקוד, שאוהב ושצריך לעשות. עבדתי הרבה בבית. בכלל לא הרגשתי שההורים שלי מפנקים אותי".

אחרי מחשבה קצרה היא מוסיפה: "הפינוק כנראה תלוי גם בהורים, אם הם נותנים חופשיות או לא מניחים לך לעשות דבר בלי עזרה".

גם שמעון-חיים לא חושב שהוא היה מפונק: "לא היה לי מחשב, אפילו שרציתי מאוד-מאוד וידעתי שלהורים שלי אין בעיה כלכלית שתמנע מהם לקנות מחשב כשהוא היה עדיין יקר המציאות. גם אופניים לא היו לי - אימא שלי פחדה שאסע בכביש כי על המדרכות לא ניתן היה לרכוב ולא נשאר מקום אחר לדווש בו.

"מצד שני, היו לי המון ספרים, סוגים רבים של לגו ואינסוף משחקים שאבא שלי קנה בכל פעם שחזר מחו"ל. הוא היה איש עסקים ונסע הרבה, לפעמים פעמיים בחודש, ובכל פעם קנה משהו. אבל אני לא חושב שזה פינוק. יחד עם זה, עזרתי הרבה להורים שלי כמעט בכל התחומים".

להפתעתי, גם האימהות סבורות שלא כל יחיד הוא מפונק.

דינה, אימו של שמעון-חיים: "באופן כללי, ילד יחיד מקבל יותר מילד במשפחה עם כמה ילדים. כורח המציאות. יש הבדל אם את מחלקת את כוח הנתינה שלך לחמישה, לשבעה או לעשרה ילדים, או שכל הכוח הזה מתנקז אל ילד אחד, אבל אני לא חושבת שהילד הופך למפונק או לתלותי. זו מציאות חיים, לא קשור לחינוך או לפינוק".

פערי, אימו של יוסי, מסכימה איתה: "הבן שלנו גדל בחברה, דאגנו שתהיה לו סביבה תוססת ושיפתח חיי חברה תקינים. הצלחנו עד כדי כך שבישיבה שלו הצוות לא ידע שהוא בן יחיד. הוא כבר היה בישיבה גדולה כשהמשפחה שלנו בחו"ל ביקשה שנבוא לבקר. לא רצינו לנסוע בלי יוסי, אבל היה עלינו להשיג עבורו אישור מהישיבה. בעלי ניגש לדבר עם ראש הישיבה, שטח את בקשתו וקיבל תשובה שעל דבר כזה צריך לשוחח עם המשגיח. נקבעה שיחה עם המשגיח, שלא הבין מדוע גם יוסי חייב לבוא איתנו. 'הוא בן יחיד', אמר לו בעלי. 'אז מה?', המשגיח עדיין לא הבין. 'שיישאר עם אחיות שלו, מה הבעיה?' 'ואם אין לו אחיות?', שאל בעלי. המשגיח פקח זוג עיניים ענקיות: 'אני לא מאמין. הוא בן יחיד לגמרי? הוא האחרון שהייתי חושב עליו דבר כזה".

רק לייקי הרצל, אימא של יוכי, בת יחידה, חושבת שיוכי שלה מפונקת, אבל יוכי רק בת שש, אז עוד יש תקווה.

"'כרטיס ביקור' בודד": מבט של אשת מקצוע

אסנת חדד, מנחת הורים ויועצת משפחתית, מסבירה מה מאפיין את הילדים היחידים: "ראשית, לכל הורה יש תכונות אישיות ומאפיינים אישיים כהורה. בנוסף, להורים לילדים יחידים יש סממן מיוחד. ילד יחיד נולד, בדרך כלל, אחרי שנות ציפייה ואלו מקרינות על יחס ההורה לילד. ציפייה. מצפים שיתפתח, מצפים שיתנהג יפה, מצפים שיסתדר בחיים, מצפים שידע ללמוד. מצפים ממנו המון דברים.

"שנית, כל המקום בלב ששמור לילדים נתפס על ידי דמות אחת בלבד. לילד יחיד דואגים, מקווים, חולמים, אוהבים כמו כל הילדים יחד.

"הורים רבים נוטים לראות בילדיהם את 'כרטיס הביקור' שלהם. בעוד להורים לכמה ילדים יש הזדמנות לראות שהילדים לא תמיד משקפים את השקעת ההורים, להורים לילד יחיד אין הזדמנות כזאת ולכן הם צריכים עזרה כדי להבין.

"הורים לילדים יחידים באים אליי להתייעץ בעיקר בענייני תקשורת עם הילד, הבנת צרכיו, אכזבה מציפיות שלא התממשו, קשר עם הילד או קושי בטיפול בו. אני לא יכולה לתת הנחיות, כי לא התנסיתי במצב דומה, רק להעניק כמה נקודות למחשבה, לתועלת ההורים.

"מה שהכי חשוב היא האמונה - להאמין שאם אני כאן סימן שהמצב הקיים טוב לי, הכי מתאים לי ומה שאני צריך. בצורה כזו, אפשר ללמוד איך להפיק רווחים מהמצב הקיים ולעצב את האישיות על פי הנתונים".