פרפקציוניזם? בואו נאפשר לעצמנו לטעות

צינת הערב השקטה, המנוגדת לקלחת הרותחת, מאפשרת ליעל להביט לזמן מה אל תוך עצמה. ההפוגה שכפיתי עליה מאלצת אותה לשבת על הספה הרכה והבוהקת, מופתעת לחוש בה בסתם יום של חול.

"מבחוץ הכול מאוד נוצץ, אבל רק אני יודעת באיזה סבל החיים שלי כרוכים", היא מודה לאחר דקותיים של הרהור. "דווקא כשאנשים מתפעלים ממני או מהילדים ומשתאים מהשליטה בכל החזיתות, הלב שלי שוקע. אני חושבת על כל מה שיכול להיראות אחרת ועד כמה מה שהם רואים שונה ממה שאני מרגישה".

יעל לין, מנהלת משרד בכירה ואם לשישה, לא סובלת ממחלה נסתרת כלשהי וגם לא מסובכת בחובות אימתניים. חייה מתנהלים על מי מנוחות ומצבה הכלכלי שפיר. ליעל יש תכונה בולטת אחת שכוססת מבפנים ולא מאפשרת לה ליהנות ממה שיש.

יעל באה מבית שבו סדר וארגון מעולם לא הופיעו בסולם הערכים שלו. מגיל צעיר היא הבטיחה לעצמה שביתה ייראה אחרת: ילדיה לעולם לא ילכו לבית הספר עם ציוד חלקי, או יגלו, לבושתם, שהם היחידים שהופיעו בחולצת תלבושת בראש חודש. כעת, היא עמלה לפרוע את ההמחאה החתומה מגיל שלוש עשרה.

היא יודעת שחייה הם סחרחרה מהירה מדי, אבל אין לה את הכוח לעצור. המנוע הפנימי חזק ממנה. על אף הנזק המצטבר באיכות החיים, היא לא צופה שינוי בעשור הקרוב. "אני כל הזמן מנסה להיות יותר זריזה, יותר יעילה ולעשות מקסימום במינימום זמן. לא קל להתחרות איתי", היא מחייכת בעייפות.

הנטייה של יעל למושלמות גובה ממנה מחיר יקר. אולם היא לא מתכוונת לוותר עליה.

לא שווה אפילו להתחיל

"הנטייה לפרפקציוניזם שונה בעוצמתה משאפתנות ומהשגיות, שהם גורמי מוטיבציה שדוחפים קדימה", מציינת חלי ברק-שטיין, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומחברת הספרים 'בגובה העיניים', 'תקשיבו לי רגע!' ו'כשהילדים יוצאים מהבית'.

"הרצון להיות מושלם לא ריאלי, כיוון שאין בתוך המציאות דברים מושלמים. בכל תחום יש אילוצים, מגבלות ונסיבות. ההזיה להיות מושלם מספקת אכזבות מטבעה, כי הזיה בהגדרתה היא דבר שלא מתממש. כשאדם הולך לפגוש את העולם מתוך תובענות שהכול צריך להיות מושלם, הוא דן את עצמו מראש לכישלון. יתכן שבסיטואציות מסוימות, במבחן ספציפי או באירוע בודד, ישיג, לרגעים, חוויה של מושלמות, אך לעולם לא כחוויה כללית רצופה.

"הציפייה של אדם מעצמו להיות מושלם מכניסה אותו למעגל של אשמה. אם את דורשת מעצמך להיות פרפקט ואת לא, תחושת הכישלון כה צורבת והשלב הבא הוא חיפוש אשמים. מעמדה של הורים נגלה כאלו שמאשימים את הילדים וכתוצאה מכך, ילדים שמאשימים את עצמם".

למרות שהנטייה לפרפקציוניזם גורמת סבל רב לנושאים אותה, הם לא בהכרח ממהרים להיפטר ממנה. לפעמים, דווקא אוחזים בה חזק וממאנים להרפות.

"יותר מדי פעמים נחצים אצלי גבולות של זמן, כוח ויכולת", מודה יהודית גרינוולד, מורה בתיכון. "אני פשוט לא מסוגלת להתפשר על פחות. שעות ארוכות מוקדשות להכנת שיעורים מגוונים ומרתקים, גם על חשבון שעות השינה והתפקוד בבית. מבחינתי, להגיע ליום לימודים ללא הכנה מדוקדקת זה כמו להיזרק למים סוערים בלי לדעת לשחות. אני לא משאירה שום מרווח לאלתורים ולהפתעות".

ליהודית רזומה עשיר של יותר מעשר שנות חינוך, שבמהלכן יזמה וביצעה בהצלחה פרויקטים ארציים. לפני טיול או יום שדה למקום בלתי מוכר, יוצאת יהודית לשטח. היא לא סומכת על דיווחים, נוהגת בשיטת 'אפס תקלות' ולא מוכנה לקחת שום סיכון. כשיהודית מתכננת אירוע, מסיבה או אסיפה, היא יורדת לפרטי פרטים ברמה שמאתגרת את סבלנות הסובבים. לשיטתה, לא שייך אחרת.

"כשמגיע תורי לארגן כנסים לכיתות התיכון, המרכזות נאנחות. הן יודעות שלא פשוט לעבוד איתי. אך מחיאות הכפיים בסוף שוות הכול", סבורה יהודית.

המשפחה הקרובה משלמת מחיר, ללא ספק. החל משבוע לפני האירוע אי אפשר לשוחח איתה על שום עניין אחר. הוא אוכלת, שותה, נושמת וישנה את האתגר, וכל מעייניה נתונים במציאת גיבויים ומניעת תקלה אפשרית.

"תחושת המושלמות מחזיקה בתוכה חלום של שליטה על הדברים", מסבירה ברק-שטיין. "בתוך הפרפקציוניזם יש הנחה שאני שולט בעצמי ובסביבה. זו ראייה שמתעלמת מחולשות אנוש, שהרי במציאות אין לנו שליטה מלאה על המתרחש. אנו נאבקים, שואפים, משתדלים. אך כבני אדם, אנו לא מושלמים.

"הפרפקציוניזם הוא דרך מלאכותית להגדיל את תחושת השליטה ואת הדימוי העצמי. ציפייה מעצמי להמון וראייה את עצמי כמושלם, יוצרות הגדלת הערך ותחושה טובה. המחירים באים בהמשך".

מקובל לחשוב שפרפקציוניסט הוא אדם שמשיג הרבה, שהרי אם שאיפתו לשלמות כה עזה בוודאי יהיה מאלה שעומדים בראש הפירמידה. מפתיע לגלות שלפרפקציוניזם אפקט של מקלות בגלגלים: רבים מן התלמידים שלא מממשים פוטנציאל, כאלה שנחשבים כתת משיגים ונדמה שלא אכפת להם, מכסים מתחת לדפוס ההימנעות פרפקציוניזם אדיר.

מבחנים השלכתיים מגלים את הרובד הנסתר של תלמיד שרוצה להיות מושלם, אך בשטח לא משיג דבר. "מבחינת העולם הפנימי של הרגש, כל עוד הדבר נשאר בגדר תכנית שלא יצאה לפועל - הוא מושלם", מבהירה ברק-שטיין. "בתכנון אין מגבלות ואין כישלונות. כל עוד ההישג נותר בגדר חלום, יש לו פוטנציאל להיות בטופ".

הרף שהוצב כל כך גבוה גורם לתחושת ייאוש ויוצר מעגל של 'לא שווה אפילו להתחיל'. לא תמיד רואים את הקשר, אבל לפעמים מה שמתחבא מתחת לדפוס הימנעות, לחוסר האונים ולתת ההישג, הוא פרפקציוניזם, שכן פרפקציוניזם גורם לכך שהאדם לא רוצה להיכנס למציאות.

דחיינות גם היא סוג של הימנעות. כל עוד אני לא מגישה את העבודה/תופרת את החליפה/אופה את העוגה/מגישה מועמדות לתפקיד - ההצלחה נתונה בכיסי. ברגע שנעשה הצעד הראשון, אני כבר מסכנת אותה.

כשאדם מוכן לראות את המציאות, הוא סובל כל הזמן מהרף הלא ריאלי שרודף אותו. הוא מנסה להדביק אותו, לתפקד כמו ההוא שבחלום, אך זה חומק ממנו בדיוק כמו הצל של עצמו.

לפעמים, דווקא ההורים המסורים ביותר גורמים לילדים, בבלי דעת, לפתח דפוס הימנעות. "תביעות נוקשות, משמעת בלתי מתפשרת, דרישה למושלמות בלימודים, להצלחה חברתית ולהתנהגות מקובלת - יוצרים בילדים את התחושה שנפש אנושית שיש לה חולשות לא יכולה לעמוד בכל הדרישות האלו", גורסת ברק-שטיין. "הילדים ה'לא אכפתיים' רואים את גודל הדרישות ומעדיפים שלא להיכנס לתחרות השוחקת הזו ולחוות תחושת כישלון מתמדת. הנפש מתאימה את עצמה ומסדרת מנגנוני הגנה: אני נמנע מהכול. בורח מן העשייה אל החלום. שם אני מושלם".

ברק-שטיין פוגשת את הפרפקציוניזם כגורם מעכב למידה. לדבריה, ילדים רבים מתקשים בקריאה ובכתיבה בעקבות הנטייה לפרפקציוניזם ולא בגלל קיומן של בעיות למידה כלשהן. בשלבי הקריאה הראשונים לא שייך לקרוא רהוט ושוטף. ילדים פרפקציוניסטים לא מסוגלים לשאת את התהליך שבו הם שוגים ומתקנים. הם בורחים מהמקום של הטעות ומעדיפים לא לדעת לקרוא בכלל.

לא נגיע למקום הראשון

נטייה לפרפקציוניזם מתפתחת על מצע של בית שבו לא מתפעלים מספיק מהישגי הילדים, ולא מעניקים להם חום ואהבה שאינם תלויים בדבר.

"אף אחד לא צריך 'לעמוד עליי' שאבצע את עבודתי כמו שצריך. מי שנושף לי בעורף, הוא מין בוס פנימי קשוח שלא מאפשר לי להתפשר. פעם חשבתי שזה נורמטיבי", מספרת יעל. "היום, אני יודעת שהנטייה להישגי על טבועה עמוק בתוכי. בבית תמיד ציפו ממני ליותר. כולם ידעו שעל יעל אפשר לסמוך. אני לא יכולה לאכזב אותם ואת עצמי".

המוטו בביתה של יהודית היה 'לעשות דברים כמו שצריך', כשהקריטריונים לא ברורים. בכל בחירה שלה נמצא דופי, מתוך רצון טוב לייעל ולשפר את יכולותיה הגבוהות. בסיום כל פרויקט היא חשה בצורך פנימי לשמוע מכולן, החל במנהלת וכלה במזכירה הצעירה, ש'היה מדהים' וש'עוד לא היה אירוע כזה בעשור האחרון'. אחרת, היא לא תחוש שעשתה משהו בעל ערך.

זה מתחיל בגיל שנתיים, אולי קודם. ילדון ניגש בגאווה לאימו ומציג את יצירתו העולמית בקו ובצבע. בעוד שאם אחת תתפעל ותתלה את הציור במקום מרכזי, יגיב הורה אחר בנימה ביקורתית: "למה הקווים לא במקום? בוא אלמד אותך איך מציירים נכון".

"התבוננות ביקורתית של הורים מעבירה את המסר 'אני לא מרוצה ממך', 'יכולת להשיג יותר', 'לא הבאת את התוצר המושלם'", מסבירה נריה גפני, פסיכותרפיסטית. "בהמשך, היחס הזה יופנה כלפי ציונים. ניתן לראות ילד שמצליח במבחן או בתחרות ומשיג את המקום השני. אם התמזל מזלו, הוריו יגידו לו 'איזה יופי, אתה ממש מצטיין'. הורים אחרים ישאלו במורת רוח: 'למה לא השגת את המקום הראשון?' הורים כאלו עשויים לדחוף ילדים לכיוונים שנראים מוצלחים בעיניהם, בלי לקחת בחשבון את נטיותיו של הילד, את רגשותיו ואת תחושותיו".

גפני יוצאת מנקודת הנחה שילד יעשה הכול כדי להשיג את שביעות הרצון של ההורים. עולמו הרגשי בנוי באופן הזועק: "אני כילד לא יכול להשלים עם זה שלא מקבלים אותי. ואם ההורה שלי לא מספיק מרוצה, אנסה להשיג יותר".

ההורה הוא המראה של הילד. בעקבות תגובות חוזרות ונשנות, הילד מפנים את הביקורת התמידית עד שהיא נעשית חלק ממנו, כך שבעתיד, גם אם יראה הישגים כבירים, אף פעם לא יגיע לשביעות רצון מלאה. בדיסק שלו צרובות ביקורות ושלילה של שמחה וסיפוק לאחר עשייה.

"לפעמים נראה ירידה לימודית אצל ילד מתוך עייפות ורצון לעזוב הכול. גם ילד עם יכולות גבוהות הוא ילד. אם מנחים אותו כל הזמן ב'עשה' ו'לא תעשה', כמה מקום נותר לילד לבטא את עצמו ופשוט לחיות?

"כשהנטייה למושלמות חזקה מאוד, נפגוש ילד מדוכא, שלא נהנה או שמח משום דבר, כי הכול עובר דרך מסננת השיפוט. הסימפטומים הראשונים מופיעים כבר בגילאי שנתיים-שלוש. ילד מצייר משהו ומשליך לפח בחמת זעם, מתוך חוסר שביעות רצון מהתוצר. מאותה סיבה נמצא ילד שמצייר אונייה עשרים פעם עד שהיא מושלמת בעיניו.

"כשהורה שם דגש על התוצר ולא על התהליך, הילד מרגיש זיוף. אין מתאם נכון של החוויה עם היכולות, כי הדרך היחידה להיות מוערך בעיני ההורים היא להיות מושלם. קשה מאוד לילד - מבוגר העתיד - להיות מאושר ושמח בחלקו, כי הוא נתון תמיד תחת שיפוט עצמי מחמיר. אנשים הנוטים לפרפקציוניזם חיים עם תחושה מתמשכת של זיוף. בעיני עצמם הם חסרי ערך. הם סובלים מדימוי עצמי נמוך וזקוקים להדהוד תמידי של הסביבה: 'אתם מוכשרים', 'אתם בסדר'".

ילדים שגדלו באופן הזה, נוטים לתחרותיות, לא מסוגלים להתמודד עם כישלונות ומתמרמרים מול כל מצב שיש בו איום. הם נוטים להאשים אחרים משום שהם לא מסוגלים לקבל בעצמם את החלקים הלא מושלמים. אנשים בוגרים בעלי נטייה דומיננטית לפרפקציוניזם, מנסים להרגיע את תחושת חוסר הסיפוק בהצלחה מיוחדת נוספת, שכמובן אינה מרווה את הצמא הבלתי פוסק.

"מי שמוצא את עצמו במעגל הזה, שינסה לעצור, לראות מאיזה מקום של אי נחת הוא בורח ולמצוא מקור סיפוק חילופי שלא גובה מחירים כבדים כל כך מעצמו ומהסביבה", מציעה גפני.

בנטייה לכיוון הפתולוגי, נפגוש הפרעות כמו אנורקסיה - איתות לצורך בשליטה מוגזמת על הגוף - דיכאון והפרעות אישיות ש'תופסות טרמפ' וצוברות תאוצה על הרקע הבעייתי.

הבשורה הטובה היא שאפשר לשבור את המעגל. שווה לנסות לראות את גווני הביניים שבין השחור ללבן, להתאמן לטעות בלי להתמוטט, להוציא לחופש את השוטר הפנימי ולגלות יותר חמלה, קבלה ואהבה כלפי עצמנו.

85 אחוזים הם 100

ילד בן שנתיים חושב שהוא מלך העולם. הוא מסוגל לעשות אין ספור דברים והכול מתפעלים מכל תנועה והברה. תחושת ה'כול יכול' נחוצה לבנין האישיות שלו. בגיל שלוש בערך נסדקת התחושה הנפלאה והכתר מתחיל להישמט מראש הנסיך. הוא מגלה שיש מקומות שלא מרשים לו להיכנס אליהם ושיש גבולות ומגבלות.

התסכול שנוצר מביא אלינו את גיל המרי הראשון, שחוזר שנית בגיל ההתבגרות. עם ההתפתחות הקוגניטיבית ותפיסת המציאות, מתעוררות שאלות של זהות והמתבגר קולט שהוא לא כל יכול. המקום של ההורים בתחנה זו של החיים הוא לכוון ולהדריך להישגים ולמיצוי כוחות, אך מתוך שימת לב מרובה למידה (למ"ד פתוחה).

חשוב להעמיד רף של 5 ס"מ קדימה כדי לדרבן להישגים מחד, ולגרום שהעולם ייחווה כמשהו אפשרי. מאידך, לא כדאי להפריז בדרישות שייצרו תחושה שאי אפשר להיענות להן. "85 אחוז בבני אדם זה מאה", מגדירה מחדש ברק-שטיין, כשהיא מתכוונת גם להתנהגות מצופה מן הילד, כמו ציות, משמעת וטוב לב.

ברק-שטיין מציינת שלעיתים קשה מאוד להורים לעמוד מול הצדדים הבלתי מושלמים של ילדיהם, שצצים לפתע בגיל ההתבגרות. הם מתגעגעים לילד הטוב והצייתן ומתקשים לקבל את הזויות החדשות הנחשפות כחלק מתהליך ההתבגרות. מסתבר, שלא צריך להיבהל מהם, שהרי 'גם שמונים וחמישה אחוזים הם מאה', אם אפשר לכמת התנהגות של מתבגרים.

לדבריה, גם להורים מותר לסלוח לעצמם, לוותר על חלום ההורים המושלמים ולקבל את עצמם בטעויות ובמשגים. מותר להגיע למסקנה שאנחנו הורים טובים אך לא מושלמים. כשנקבל את עצמנו גם בנקודות חולשה, נהיה מסוגלים לתת לילדינו את הפריווילגיה להתנסות בכישלונות בלי להיבהל מהם.

מה לעשות כשמגלים אצל מתבגרים נטייה למושלמות?

"להבין שזה איתות לעשות בדק בית בתפיסת העולם שלנו. כדאי לשתול מחשבות שייתנו תחושה שלהיכשל זה לא סוף העולם. לא רק להגיד 'לא צריך תמיד לנצח' כי הילד לא קונה את זה, אלא כשטועים להגיב: 'בסדר, זה קורה. ככה לומדים, גם לי קרה ש...'

"תנו לילד כרטיסיה של חמש טעויות בשבוע", מבקשת ברק-שטיין. "חמישה מקומות של גילוי חולשות אנוש. זה מעביר לילד מסר שגם אם הוא לא מושלם, הוא עדיין טוב ורצוי ובדרך להתקדמות".

כשילדים מרגישים שהתביעות מהם גבוהות מדי, הם עשויים לפתח, באופן בלתי מודע כמובן, סימפטומים חריפים - פיזיולוגיים או נפשיים. אז, הורים מוכנים לוותר על כל כך הרבה דברים, העיקר שהילד יישאר שומר תורה ומצוות/שפוי/בריא. אולי אם היו מוותרים קודם ומעמידים רף הגיוני יותר, הילד לא היה מגיע לגבול המסוכן הזה.

מכירים את המשפט 'רק תהיה לי בריא'? ברק-שטיין ממליצה להשתמש בו כתרגיל מחשבתי. "היזכרו ברגעים שבהם הוא נולד. כמה מאושרים הייתם בעובדה שיש לו עשר אצבעות, שתי עיניים, אף ופה. כמה הודיתם על כך שהוא מסוגל לבכות בקול וכל הרפלקסים תקינים. על כמה דברים הייתם מוותרים אם היו, חלילה, בעיות בריאות. זו דרך טובה לקבל פרופורציות בנוגע לציפיות שלנו מהילדים. אולי, באמת, כדאי להזיז את הרף 5 ס"מ אחורה".

איך למנוע פרפקציוניזם?

נריה גפני, פסיכותרפיסטית

- לחזק את ההערכה העצמית של הילד באמצעות שבחים וגילויי אהבה בלתי מותנים.

- להתמקד בתהליך ולא בתוצר.

- לשקף לילד את תחושותיו ולהיות איתו במצבי תסכול וכישלון.

- לבטא התייחסות כוללנית שמחזקת את הדימוי העצמי. המטרה היא להראות שפרט לכישלון הספציפי קיימות גם הצלחות: "אתה מאוכזב בגלל שקיבלת פחות מ-90. עד עכשיו היו מבחנים שהצלחת בהם, ותצליח, בעזרת ה', גם בהמשך. המחנך מדווח שבכיתה אתה משתתף ובסך הכול יודע את החומר".

- ליצור את הסטנדרט 'גם כמעט מושלם הוא מושלם'.