הרב ארז משה דורון במאמר על ספירת העומר

מיד במוצאי החג הראשון של פסח, בליל ט"ז בניסן, היו יוצאים בני העיירות שבסמוך לירושלים בהמוניהם אל השדות ושם ממנים שלושה אנשים לקצירת עומר (מידת משקל) השעורים. שעורים אלו נבררו, נטחנו, נקלו באש ועם אור היום הוקרבו בבית המקדש כקורבן מנחה עבור כלל ישראל (קורבן ציבור). בהקשר למצווה זו, כותבת התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כ"ג ט"ו).

כל יום, לאחר תפילת ערבית, אנו מצווים (גם בזמן שהבית חרב), לספור כמה ימים עברו מאז הנפת עומר השעורים. ספירה זו מתבצעת במשך ארבעים ותשע יום עד היום החמישים, הוא חג השבועות.

לכאורה, מצווה מוזרה. לספור ותו לא. מהו פשרה של ספירה זו?    

בפסח אנו חוגגים את חג החירות. חירות בני ישראל משעבוד מצרים, מעינויים, מדעותיהם הפסולות ומאורח חייהם האלילי. כעת, לאחר השחרור, מורה לנו התורה במצוות הספירה הוראה יסודית: אין די בשחרור מן הרע, התכלית היא קניין הטוב. גאולת מצרים לא היתה רק סוף השעבוד, היא היתה גם ובעיקר תחילה והכנה להתהוותה של "יצירה" חדשה תחת השמיים - יצירת עם סגולה, שיקבל עליו תורה אלוקית וינהג על פיה.

פסח הוא נקודת המוצא, המובילה בסוף ארבעים ותשע יום אל התכלית האמיתית - מתן תורה. כן הוא הדבר בגאולתו הפרטית של כל אדם ואדם.

הגאולה והחירות משעבודים וממיצרים שונים (מצרים - מלשון מיצר ודוחק), מטרדות ומצוקות - איננה מטרה כשלעצמה.

המטרה האמיתית היא לסגל תורת חיים נעלה, להתקרב לתכלית מרוממת, ולהתנשא מעל קטנות היום יום.

אלא, שבין השלב של השחרור משעבוד פיזי ועד לשחרור הרוחני והאמיתי, ניצב ניסיון שיש להתמודד עמו ולהבינו כראוי, על מנת להיגאל גאולה של ממש.

שנה תמימה חלפה מאז החלו המכות לנחות על ראש המצרים ועד ליציאת בני ישראל מארץ מצרים. בשנה זו, לא עוד עבדים שפלים היו אבותינו, וכי מי הוא זה שיעז לגעת לרעה באנשים שאלוקיהם עושה שפטים בארץ?

משום כך, קשה היה להישמע לקריאה שבאה לאחר כשנה - לצאת אל המדבר ולקבל שם תורה אלוקית. אכן, רבים לא עמדו בניסיון, ובחרו להישאר במצרים וליהנות ממעמדם החדש, במקום לצאת למדבר מלא סכנות וחוסר וודאות.

אמנם, אלו שיצאו למדבר - נגאלו, ואותם שנותרו מאחור – אבדו.

וכאז, כן עתה, "משמיע" האלוקים את קריאתו "לצאת ממצרים", להשתחרר מן השעבוד לאלילים המודרניים - לכסף ולזהב, לתפיסות החומרניות ולאדישות כלפי כל ערך נעלה ומרומם, ולצאת אל הלא ידוע לשם קבלת התורה.
 

התקווה ככח מניע

הספירה היא גלוי לכיסופים ולתקווה. כשאדם מצפה ונכסף לדבר מה הוא "סופר את הימים". כך אף אנו, בספירת העומר, מביעים את געגועינו - מתי נקבל את התורה? מתי נזכה להיות כלי נקי להכילה? מתי נזכה גם אנו להתגלות האלוקית המופלאה שבה נתן בורא עולמים תורה לעמו?

מהות הספירה, אם כן, היא תקווה לתיקון ולשלמות. כאן רומזת לנו התורה שהתקווה בעצמה - היא מצווה, למרות שאנו רחוקים עדיין מן התכלית המקווה, כמו שאמר דוד המלך בספר תהילים: "חזקו ויאמץ לבבכם - כל המייחלים לה'" (תהילים ל"א כ"ה). המייחלים דווקא, אפילו אין בידם אלא הייחול בלבד.

וכאן נשאלת השאלה: מדוע, אם כן, אין הספירה "ספירה לאחור"? אם טעם הספירה היא ללכת ולהתקרב למתן תורה, היה מן הראוי לספור כמה אנחנו עדיין רחוקים ממנו. כלומר, לספור: "היום ארבעים ותשע יום עד מתן תורה", "היום ארבעים ושמונה יום עד מתן תורה" וכו', ואילו אנו סופרים כמה זמן עבר מאז יציאת מצרים והקרבת העומר - "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר" וכו'... כלומר, אנו מציינים בפועל את מידת התרחקותנו מן היום הראשון. מדוע?

מבאר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות", כי טעם הדבר הוא להודיענו שהתבוננות האדם רק על חסרונותיו, רק על מידת ריחוקו מהתכלית האמיתית, עלולה להפילו לתהומות של ייאוש וחדלון.

על כן אין אנו סופרים עד כמה אנו רחוקים ממתן תורה, אלא כמה כבר התקדמנו מאז יציאת מצרים. כלומר, אף שעל האדם לדעת מהי מידת ריחוקו מן התכלית, עיקר התבוננותו צריכה להיות במרחק שכבר עבר מאז החל בדרכו.

לכשיראה את הטוב הטמון בתוכו, יתמלא כח וחשק להמשיך "לספור", להמשיך ולצעוד אל התכלית השלמה.

במוצאי החג הראשון אנו מקריבים קורבן העשוי משעורים, שהם מאכל בהמה. בשבועות אנו מקריבים קורבן העשוי משתי ככרות לחם, שהן מאכל אדם. קורבנות אלו הם משלים לשתי הנקודות העיקריות ב"ציר" התנועה הנפשית וההתקדמות הרוחנית:

הראשונה, מאכל בהמה, שהמייחד אותה הוא העדר הדעת, והשנייה מאכל אדם, שהמייחד אותה היא הדעת. ככל שמפנים האדם יותר את ההבנה: לשם מה נברא ומהי תכליתו עלי אדמות - הרי הוא הולך ומתקרב יותר ויותר אל נקודת השלמות, שהיא המפגש בין דעת האדם לדעת בוראו - מתן התורה.

משמעות הספירה, אם כן, היא ההתבוננות והניסיון לאמוד את מידת התרחקותנו מנקודת המוצא, כמה דעת כבר קנינו, ולא כמה אנו רחוקים עדיין מן הדעת השלמה. עוד מציינת התורה "וספרתם לכם". לכם - לעצמכם, וכמו שמופיע בהלכה: "מצווה על כל אחר לספור לעצמו" (משנה ברורה תפ"ט סימן א' סעיף ה'). אל לו לעשות השוואות בינו לבין אחרים.

אם הזולת מוכשר יותר ממנו או שהישגיו מוצלחים יותר, אין זה בהכרח נוגע אליו. כוחות וזמן יקרים מאד עלולים להתבזבז בנסיוננו לחקות אחרים ולהגיע להישגיהם, בעוד שמכל אחד ואחד נדרשים, למעשה, דברים אחרים לגמרי.

מה שיש לאחד, עלול להיות בלתי נחוץ לחלוטין לאחר, ואפילו לגרום לו נזק.

"וספרתם לכם" פירושו, אם כן, "ספירת מלאי" פרטית של הישגים והתקדמות, ולא בהשוואה לאחרים.
 

חבל על הזמן

בנוסף לאמור לעיל, נושאת ספירת העומר מסר נחוץ ביותר - ימי האדם מנויים וספורים, זמנו הולך ואוזל, הולך ונעלם, לא כפי שאנו אוהבים לדמות בנפשנו, שהזמן בידינו, שהוא ארוך ורב, וגם מחר אפשר לעשות את שהחמצנו היום. נהפוך הוא - כל יום הוא אבדה בלתי חוזרת, וכל יום, אם ינוצל כראוי, יוכל להצמיח ניצנים חדשים בנפש האדם. כל יום טומן בחובו תועלת, שיום אחר לא יוכל להביא. כל יום הוא בריאה בפני עצמה, ונושא בכנפיו לימודים ואתגרים חדשים, שונים ואחרים לחלוטין מיום האתמול. כלשון רבי נתן ב'ליקוטי הלכות': "ועיקר כוונת הספירה בפשיטות הוא שצריכין לדעת שימי האדם מנויים וספורים במספר ובמניין כל יום ויום. והאדם יצטרך ליתן דין וחשבון מכל יום ויום, כי אין שום יום הולך לבטלה, חס ושלום. ואפילו שעה ורגע אחד אינו הולך לבטלה, חס ושלום, בבחינת "שבע שבתות תמימות תהיינה", שהשבע שבתות שהם ימי הספירה, צריכין להיות תמימות ושלמות בעבודת ה', ולא ילך מהם רגע לאבוד חס ושלום. כי שבע שבתות מרמזין על כל ימי חיי האדם...

שהמצוה לספור כל יום ויום כדי לידע ולזכור את ימי חיי הבלו, שכל הימים אשר הוא חי על פני האדמה הם מנויים וספורים במספר ובמניין...

ועל כן אסור להאדם לדחות את עצמו מיום ליום. רק לידע היטב שזה היום לא יהיה לו עוד כל ימי חייו, כי יום המחר הוא ענין אחר לגמרי, והלוואי שיפרע בזמנו, שיזכה למחר לצאת ידי חובתו מה שצריך לפרוע לה' יתברך חובת הזמן של יום מחר בעצמו. וזה בחינת מצות ספירת העומר, שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה, להורות שאי אפשר לקבל את התורה, כי אם כשיודעין שהעיקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו, ולא לדחות מיום ליום, כי כל ימי האדם מנויים וספורים" (ליקוטי הלכות, הל' פקדון ושומרים, הל' ב' סעיף ה').
 

עקיבא ניחמתנו

בשבת 2448 לבריאת העולם, יצאו בני ישראל מארץ מצרים.

כ-1400 שנה אחר כך, בימי ספירת העומר, נפטרו ממחלה קשה ונוראה עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא. זאת, כלשון חז"ל, "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות ס"ד). משום כך מורה ההלכה לנהוג דיני אבלות בימים אלו, שאין נושאין נשים ולא מסתפרים ולא קונים דברים חדשים המשמחים את הלב.

כמה עשרות שנים אחר כך, נפטר רבי שמעון בר-יוחאי, מבחירי תלמידיו של רבי עקיבא. ביום פטירתו, ל"ג בעומר, ששים ושמחים בכל קהילות ישראל, ומנהג רבים לנהוג באבלות עד ל"ג בעומר ותו לא.

מדוע נפטרו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי ספירת העומר? ומדוע יום ההילולא של רשב"י חל אף הוא בימי הספירה, ומבטל - לדעת פוסקים רבים - את דיני האבלות? מהו הקשר שבין הדברים: ספירה - הכנה וציפיה למתן תורה, אבלות - על פטירת תלמידי רבי עקיבא, ושמחה - על גדולת רשב"י וספרו "הזוהר הקדוש"?

המפתח לשאלות אלו טמון בהבנת דמותו ותפקידו של רבי עקיבא.

עד גיל ארבעים, כידוע, היה רבי עקיבא רחוק מתורה והסתייגותו מתלמידי החכמים הייתה כה גדולה, עד שאמר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מ"ט).

למרות האמור, החליט, בעידוד אשתו רחל, להתחיל את דרכו התורנית בגיל מאד מאוחר. מעשה שיש בו אומץ ונחישות יוצאי דופן. כעבור שנים של לימוד במסירות נפש ובכל הכנות שגייס, הפך מאיש בור ועם הארץ לאחד מגדולי ישראל, עד שגם השבחים ששבחוהו חז"ל יצאו מגדר הרגיל: "היה רבי טרפון אומר עליו: כל הפורש ממך, כפורש מחייו. אשריך אברהם אבינו שיצא רבי עקיבא מחלציך" (קדושין ס"ו, ספרי בהעלותך י', ח').

הזמן, בו החל להפציע אורו של רבי עקיבא, היה זמן קשה לישראל. בית שני נחרב, ועימו נחרבו גדולת וקדושת ישראל, שעתידים עתה "לצלול" אל תהום הגלות הארוכה והמרה שאנו נמצאים כעת בסופה.

לא במקרה בחרה ההשגחה דווקא בו להיות ממקבלי ומוסרי-התורה באותו דור. נסיונות חייו וצורת התמודדותו איתם, עתידה לגלות לכל הדורות הבאים מסר נחוץ וחיוני.

אלו העתידים לקבל את מסרו של רבי עקיבא וללמוד מדרכו, הם שישרדו באפילת הגלות, ולהם - נכון אור הגאולה. כבר גילו לנו חז"ל במעלת רבי-עקיבא, שראה והבין בתקוות הגאולה יותר מחבריו.

"שניים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת ועד אטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד (מפסח ועד עצרת), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה (שנה את משנתו) לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה" (יבמות ס"ד).

כמה תקווה, כמה אמונה ביכולת שנתן ה' לאדם, היתה לאדם שהחל בגיל ארבעים ללמוד קרוא וכתוב? עשרים וארבע שנה נוספות עברו, ואדם זה, מלווה באלפי תלמידים, זוכה לכל היקר והתהילה, השמורים למנהיגי ישראל וחכמיו. תקוותו, הכמעט מטורפת, הכמעט בלתי הגיונית, הוכיחה את עצמה מעל ומעבר למצופה.

בן למעלה משישים וארבע שנה נמצא רבי עקיבא בפסגת הצלחתו הרוחנית, ואז - כל תלמידיו, בלי יוצא מן הכלל, נפטרים לעולמם בגזרת ההשגחה.

היש עבורו חורבן גדול מזה? היש אפשרות לצייר במחשבתנו ייאוש נורא מזה הפוקדו? והלא חורבן זה אינו רק חורבן אישי ליוקרתו של רבי עקיבא ומעמדו, זהו חורבן כל מעמד התורה ונושאיה בישראל, ודווקא בשעה קשה כזו, שאויבי ישראל מרימים ראש... "והיה העולם שמם" אומרת הגמרא, אבל רבי עקיבא נלחם בייאוש וניצחו. הוא גייס מתוך נפשו תקווה חדשה, מטורפת ובלתי אפשרית, עוד יותר מקודמתה. הכל נחרב? העולם שמם? מיטב שנותיו כבר עברו?

אף על פי כן, הוא יתחיל הכל מהתחלה.

"עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום". הוא יחפש, וימצא תלמידים חדשים למשנתו.

ובזכות תקוותו ויכולתו להתחיל מחדש, נותרה לנו תורה, ויצא העולם משממונו: "ושנאה לרבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה"!

מסר זה - התקווה וההתחזקות בכל מצב ולמרות הכל, גם אם נראה לעין שאין כל סיכוי, הוא הדגל אותו הרים רבי עקיבא בתחילת שנות הגלות. אין זמן מתאים מספירת העומר ללמוד ולהפנים מסר זה.

בכל מקום בו נמצא, בדרך ממצרים ושפלותה אל רוממות מתן-תורה, באיזה מרחק שנהיה, ממשאות נפשנו הרוחניות - מן הקדושה והשגב הראויים לנו, אנחנו סופרים ומצפים. אנחנו מתחילים מחדש כמו רבי עקיבא, אנחנו מקוים לסוף טוב ולגאולה, אף אם אינם נראים באופק, ואף אם האופק נראה קודר ושחור.

גם אנו מבקשים להיות מתלמידיו של רבי עקיבא ולעשות את מה, שלכאורה, הוא בלתי אפשרי - "בבוקר זרע זרעך, ולערב אל תנח ידך". אפילו בערוב הימים, קרוב לימי הגאולה, אפילו בזמן שנראה שכלו ימינו ותמו כוחותנו - אנו רוצים לקיים את עצת החכם באדם: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, עשה" (קהלת ט', י'). לעשות, על כל פנים, מה שאפשר.

מצוות ספירת העומר, מצוות התקווה והציפייה לגאולה - היא שתכשיר אותנו לקראתה והיא שתוביל אליה.
 

כאיש אחד בלב אחד

אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט'). עוד "מצרך" שנחוץ לנו מאד דווקא בכניסתנו אל הגלות המרה - הוא האחדות, האהבה והחיבור בין נשמות ישראל. כך, לפחות, לא נהיה לבד, ונחמה פורתא נמצא בחברתו, באהבתו ובסיועו של חברנו.

מה מצער - דווקא תלמידיו של רבי עקיבא, דווקא אלו שאמורים היו לשאת את המסר הגדול שלו ולהעביר אותו הלאה לעם ישראל, היו אלו שנכשלו בו. "שלא נהגו כבוד זה בזה". אולי משום כך פגעה בהם מידת הדין באופן כה קשה.

עבורנו, האבלות על מותם הטרגי, היא גם, ואולי במידה רבה בעיקר, אבלות על מצבנו. על פירוד הלבבות, על המחלוקת ושנאת החינם, על לשון הרע והכפשת מעלת הזולת, שבעבורם, כמפורש בדברי חז"ל, נחרב הבית.

ספירת העומר, כהכנה למתן-תורה, עניינה, מלבד הציפייה והתקווה לטוב, תיקון מידותינו. "חסד שבחסד, גבורה שבחסד" וכו'. ועיקר מבחנו של תיקון המידות הוא בתחום בין אדם לחברו, בין איש לרעהו!

כדי "להכיל" את אור התורה, כדי לקבלו ולהיות ראויים לגאולה, צריכות נשמות ישראל להיות מחוברות יחד, כי אור התורה והגאולה גדול ורב מלהכיל בלב אחד, ורק קיבוץ הלבבות באחדות וללא טינה, יכול "לייצר" את הכלי המתאים לכך.

כן היה גם בזמן אבותינו, שלאחר ארבעים ותשע יום של ספירה והכנה, היו, אכן, הלבבות לאחד, ככתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות י"ט ב') ופירשו חז"ל מדוע נכתב "ויחן" בלשון יחיד, ולא "ויחנו" בלשון רבים? - שהיו כולם באותה עת "כאיש אחר, בלב אחד", והרי שזמן ספירת העומר, כמובא בספרים, הוא הוא הזמן לתקן את חטאם של תלמידי רבי עקיבא, את חטאנו - "שלא נהגו כבוד זה בזה".

על זאת תיקנו לנו חז"ל דיני אבלות, להתאבל ולזכור את חומרת וגנות הפגם הזה, ושלא לבוז ולזלזל בחברנו, אלא רק להתעורר בכל הכוחות, להתחבר, ללמד זכות ולאהוב זה את זה. די לנו בשונאים שמבחוץ, שהולכים ומרימים ראש בעוונותינו.

כך, ורק כך, נוכל להיות ראויים לקבלת התורה, לאור אין-סוף ביום החמישים, ולגאולה.

אמנם, זאת עלינו לדעת, שדווקא משום שעניינם של ימים אלו הוא תיקון המידות והיחסים שבין אדם לחברו, מתגבר עתה היצר-הרע ביתר שאת לעורר מדנים ומריבות, כעס וזלזול - דווקא בימים המיועדים לתיקון הדבר, וכל בעל לב ונפש ישים לב לדבר, ויזהר בכפל כפליים.
 

ל"ג בעומר

מסריו של רבי עקיבא, אם כן, הם התקווה ואהבת הזולת. כיצד הם מתקשרים ומתחברים לתלמידו - רבי שמעון בר יוחאי? ומדוע דווקא בל"ג בעומר, ביום פטירתו, "נמתק" כל-כך הדין של ימי אבל אלו?

בקדושתו העצומה, זכה רבי שמעון לקיים בשלמות את הוראת רבו "ואהבת לרעך כמוך" ולהחדירה בלב תלמידיו, עד שתיקנו בשלמות את פגם תלמידי רבי עקיבא.

גם היום, בפרט ביום פטירתו של התנא רבי שמעון, שאז מאירה הנשמה ביתר שאת, כידוע, הוא יום שמחה ואהבה וקרוב לבבות, מכוחו וכח פעולתו. אכן, בל"ג בעומר, "מושך" אליו רבי שמעון למירון רבבות ומאות אלפי יהודים, מכל החוגים והעדות, מכל הדעות והגוונים, וכולם כולם מתקבצים יחד באהבה מכוחו הגדול של הצדיק, שהולך ומתפשט גם לשאר מדורות ישראל בכל מקומות מושבותיהם. יש המצרפים נשמותיהם, נרותיהם, אחד לאחד, ומגלים כח קדושת אחדות ישראל בהדלקה זו (וכנראה אף משום שאיש אינו עושה מדורה לבדו, רק עם חברים שיצטרפו עימו, וברבות החברים, מתרבה השמחה).
 

"לא תשכח מפי זרעו"

אותה נחמה ואמונה ב"סוף הטוב" שלימד רבי עקיבא בתורתו ובמעשיו - התגלמה ביתר שאת וביתר עוז בחיבורו המופלא של רבי שמעון תלמידו – הזוהר הקדוש.

בזכות רבי שמעון בר יוחאי, החל האור הקדוש של סודות התורה, המאיר בכל העולמות, להאיר גם בעולם הזה השפל. מכוחו, יוכלו גם בני הדור השפל, בני דור הגאולה, להחיות את נפשם ולהאיר את חייהם. כמו שכתב רבי חיים ויטאל, תלמידו של הארי ז"ל, בנחיצות הלימוד של תורת הסוד (בהקדמה ל"עץ חיים"):

"וכן בהפך, בהיותו עוסק בחכמת המשנה והתלמוד בבלי, ולא יתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה, כי הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלתי נשמת אדם, נר ה', המאירה בתוכה".

אף למי שאינו מבין את פשר הדברים ועומקם, כבר גילו הארי ז"ל וצדיקים גדולים אחרים, כי לספר הזוהר קדושה כה עצומה, שאפילו אמירתו בלבד (דהיינו הקריאה בו בקול, מספר דפים ביום או כיוצא בזה), אפילו בלי הבנה, היא סגולה גדולה לטהר את הנפש ולעוררה לכל דבר שבקדושה. כן כתב רבי נחמן (שיחות הר"ן ק"ח): "ידוע שלימוד הזוהר מסוגל מאד מאד ודע שעל ידי למוד הזוהר נעשה חשק לכל מיני למודים של התורה הקדושה". ובודאי, שביום שמחתו של רשב"י, הוא יום שמחת ספרו, טוב וראוי מאד לעסוק באמירת זוהר ולהתקדש בזוהרו.