הספירה (אינה) לאחור

כמו רעם עבר במחנה ישראל כאשר הופיע משה ובפיו בשורת הגאולה. עד לאותה עת היה מצב העם בכי רע. מאות השנים של העבדות והשעבוד נתנו בו את אותותיהן. כל הדור ההוא כמעט שכח שייתכן מצב שבו יחיה את חייו כבן-חורין, הן כל אותו דור נולד הישר אל העבדות. המצרים לא הסתפקו במשטר העבדות שכפו על היהודים, אלא הוסיפו להכביד את עולם בדרכים שונות: "וימררו את חייהם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה". סאת הייסורים מלאה מיום ליום. הרבה עשו פרעה ושרי המסים אשר לו, ומה שלא עשו הם, הוסיפו לעשות הנוגשים אשר לפרעה. ההתעללות הגיעה לשיאה ביחס לילדי ישראל. אלו נחטפו מחיק אמותיהם ונטבחו באכזריות. דמם של היהודים נעשה הפקר לחלוטין. כל תרבותם המנומסת של המצרים פגה כאשר היה מדובר ביהודים. לגבי אלו הותרה הרצועה כליל.

מכל עבר הדהדו אנחות האימים של היהודים. למרבה צערם, דומה היה בעיניהם שאפילו שערי שמים ננעלו בפניהם על מסגר. זעקותיהם ודמעותיהם לא הועילו לפתוח אף סדק קל. במצב איום זה, כמעט טבעי היה שיהודים איבדו את תקוותם ואת שמחת חייהם.

ואז בא משה ובפיו בשורת הגאולה: "ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי... לאמור, פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש".  

אפשר שאם היתה הבשורה מתאחרת לבוא, כבר לא היה את מי לגאול, שכן העם היה שוקע בתהומות הייאוש. אולם, בשורת הגאולה הפיחה בהם רוח חדשה. ישראל היו משולים באותה שעה לפרח שנראה כמוש ונובל, והנה, משהותזו עליו נטפי מים, לפתע שוב פרח לתפארת. אמנם היו כמה קטני אמנה, אותם נרגנים שאפשר לפגוש בכל חברה, שלעולם אין דבר המוצא חן בעיניהם, אבל העם, רובו ככולו, התמלא בתקווה: "ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו".

השמועה עברה מפה לאוזן כי כבר נקבע המועד לגאולה העתידה. אצל זקני הדור התהלכה המסורת שהועברה מאב לבן, כי ליל ט"ו בניסן הוא ליל השימורים הגורלי. סוד זה נמסר עוד לאברהם אביהם הזקן. לאברהם גילה הקב"ה את דבר גלות בניו שתהיה במצרים, והוא גם האיש שנתבשר והובטח לו שבלילה זה יגאלו ויצאו משם בני בניו (רש"י, שמות כ"ב, מ"ב).  

יציאה ממצרים אינה עניין של מה בכך. מאורע כזה דורש הכנה מתאימה. אותו דור, שדור דעה היה, השכיל להבין שהכנה זו אינה יכולה להצטמצם בתחום הטכני, ולא לכך נתנו היהודים את דעתם. צידה של מזון לדרך לא עשו להם, גם מטלטלין רבים לא היו בידם, אבל הם הצטיידו במטען רוחני רב.

התאוות הגשמיות, שעד כה שלטו בהם כמעט בצורה מוחלטת, והביאו אותם אל סף מ"ט שערי טומאה, קטנו והתגמדו בעיניהם. העם הבין שקלות ראש המצויה אצל עבדים אינה הולמת אנשים בני חורין, ובכובד ראש התכוננו לרגע המכריע. אלמלא הציווי המפורש לשאול ממצרים כלי כסף, כלי זהב ושמלות, לא היתה דעתם פנויה לדברים שכאלו. הגיגיהם נסבו בעיקר אודות השאלה איך ניתן להתרחק ולמשוך ידיהם ככל האפשר מעבודה זרה של מצרים, ואיך אפשר להתקרב ככל האפשר לגילוי השכינה הצפוי.

ככל שעברו הימים גברו ההכנות הנפשיות לקראת היציאה. קטנים וגדולים החלו בספירה לאחור לקראת יום היציאה. ההתרגשות הלכה וגברה וניתן היה לחוש במתח ששרר ברחוב היהודי.

בסופו של דבר הגיע היום המיוחל. בלילה שלפניו חגגו את ה"סדר" הראשון. משפחות משפחות הסבו לשולחן החג, שבמרכזו היו המצה וקורבן הפסח. המותניים היו חגורים, הנעלים נעולות לרגליהם, והמקלות גם הם היו בידיהם: הכל היו מוכנים לצאת לדרך. לילדים הודגש שזה להם הלילה האחרון על אדמת מצרים, וראוי שיחרטו אותו בתודעתם. בבוקר יצא העם לדרך, מסודר למופת, וערוך לשבטיו.

במקרים דומים, לאחר נקודת שיא שכזו חלה התפוגגות מסוימת של המתח. לאחר ההתרגשות מגיע תורה של האפרוריות המשעממת. לאחר העפלה אל הפסגה מתחילה הדריכה במקום.

אצל עם ישראל היה המצב שונה. אצלו, רק עכשיו התחילה הספירה האמיתית. בני ישראל הבינו שמעכשיו נכון הוא לצאת לדרך אל הפסגה, ומעתה החלו לספור את הימים לקראת המעמד הגדול של מתן התורה בסיני.

כך היה בימים ההם וכך מצווים אנו לנהוג מדי שנה בשנה. מיד לאחר שחוגגים אנו את זמן חירותנו, אנו מתחילים להתכונן ולספור את ספירת העומר – היא ספירת הימים לקראת זמן מתן תורתנו. את חג הפסח עלינו לחוג כבני חורין, ומתוכו לשאוב השראה לקראת קבלת התורה. הקשר בין שני מועדים אלו הוא הדוק ביותר. מחד, עם ישראל בלא תורה מאבד את כל ייחודו, וחבל היה על המאמץ שביציאת מצרים. מאידך, רק בני חורין הם המסוגלים לחוש את נועם עול המצוות. רק העומד ברשות עצמו יכול להכריז במלוא האחריות: "נעשה ונשמע".

יומו הראשון של חג הפסח, המהווה תזכורת לגאולת מצרים, הוא ההקדמה לספירת העומר. כבר למחרת הפסח מתחילה ההכנה לחג השבועות "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות...".

עומק נוסף גנוז במצוות ספירת העומר, ועל טיבו נוכל לעמוד מתוך העיון במצוות הקרבנות שהיו ישראל מקריבים בימים אלו. התורה מדגישה כי ספירת העומר שאנו סופרים קשורה לקרבן מנחת העומר ולהנפתו במקדש, מלפניו, ולמנחה החדשה של חמץ, שתוקרב במקדש בחג השבועות, מלאחריו.

הן כך מלמדת התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'".

מנחת העומר היתה שונה מכל יתר מנחות הציבור. כולן היו מובאות מן החיטים, ורק זו בלבד היתה מובאת מן השעורים. השעורים, כידוע, הינם מאכל בהמה. מנחה זו של שעורים ציותה התורה להניף כלפי מעלה, ורמזה שנצטוו ישראל להניף, לרומם ולהעלות את חלק הבהמיות אשר בהם. לא רק להתעלות מעל הבהמיות ציותה תורה, אלא גם להעלות אותה עצמה. לכן, לא רק החיטים, כי אם גם השעורים חייבים להיות מונפים כלפי מעלה. הקב"ה קורא לנו: "ואנשי קודש תהיו לי". אין הוא חפץ במלאכים. כאלו יש לו מספיק במרום. חפץ הוא באנשים שיהיו אנשי קודש. הנפת העומר תיעשה ממחרת השבת. השבת-החג עצמה, כולה מיוחדת ומוקדשת למצה. מצה זו מורכבת מחומרים פשוטים ביותר: קמח ומים בלבד, ללא כל תוספות, וללא שהות של החמצה. באכילת המצה מתעלה האדם וניזון מן השפע היורד מן השמים כמעט בצורתו המקורית, בטרם שלטו במזון זה ידי אדם. מכאן ואילך מתחילה הספירה האמיתית, ספירת העומר. מכאן ואילך למדים ישראל להבין כי גם החמץ, שבו מודגש מגע ידו של האדם, גם הוא יקרב לשמים.

איננו סופרים את הימים שנותרו לנו עד לקבלת התורה, אלא את מספר הימים מאז הנפת העומר. לא רק כמיהה לעתיד נדרשת מאיתנו, אלא תוספת העמקה והתבוננות במשמעות נושא זה של הנפת העומר. לא ספירה לאחור היא זו, אלא ספירה קדימה – של התרוממות צעד אחר צעד לקראת יום מתן תורה, שבו יוקרבו במקדש שתי הלחם שייאפו מן החמץ. באותו יום גם החמץ יתקדש, והכל ייכנס לרשות גבוהה. בחג הפסח יודע עם ישראל כי "השמים שמים לה'" – והוא שואף להתעלות עד לרקיע. מחג הפסח הוא שואב את ההשראה, וממחרתו החג הוא מתחיל את תהליך ההתעלות לקראת תפקידו הנשגב: "והארץ נתן לבני אדם", כדי שגם מן הארץ אפשר יהיה לעשות שמים.

הבה ננצל ימים נשגבים ומרוממים אלו להעלות את החלק הבהמי שבתוכנו, המשול לשעורה, ולנתבו אל התכלית: עבודת הבורא וליטוש האישיות.