לוח ספירת העומר 2015: מהי המהות?

במזנון ההומה של וועידת המורים גהרה קבוצת מורים על עיתון הערב שהובא זה עתה מן החוץ. "תראה מה שכותבים פה על מה שקרה אתמול בפתיחה", אמר ברוגז אחד המורים הדתיים לחברו.

הלה עיין בידיעה על הפתיחה החגיגית של הוועידה שהיתה אתמול בהיכל התרבות, ואת חלקה האחרון של הידיעה קרא בקול: "בוועדה המארגנת, התנגדו המורים הדתיים להופעת מקהלה בקטעי שירה בטקס הפתיחה בגלל ימי ספירת העומר, אך התנגדותם נדחתה. בטקס החגיגי, משעלתה על הבימה מקהלת הנוער ופתחה בשירה, קמו המורים הדתיים שבקהל ועזבו באופן הפגנתי את האולם".

"הדיווח הוא עובדתי" אמר המורה שקרא את הידיעה, "מה פשר שלושת הנקודות שבסוף הידיעה? האם הלבלר ששלח עורך העיתון לסקר את הוועידה מתכוון ללעוג לערכים יהודיים?". "מה לך כי תלין על אותו עיתונאי", אמר מורה דתי אחר. "אפשר שאינו אשם כלל. מי יודע מהו "המטען" היהודי שהנחילו לו מוריו הלא דתיים על ימי הספירה ועל האבל החל בהם, ומי יודע מה יודעים המורים עצמם על נושאים אלה" אמר, והעיף מבט על מספר מורים גלויי ראש שהסבו אף הם סביב אותו שולחן במזנון.

אחד המורים הלא דתיים פתח ואמר: "אני יודע שבספירת העומר סופרים 49 ימים מיום הבאת קרבן העומר לבית המקדש ביום שני של פסח ועד חג השבועות, אבל מה סיבת האבל בימים אלה?".

עוד בטרם הספיק אחד המורים הדתיים לענות, פתח אחד האחרים: "הרשה לי לענות לך. אני מורה להיסטוריה. במקורות מסופר שבתוך תקופת ספירת העומר מתו במגפה תלמידיו של רבי עקיבא. האבל הוא על מותם של תלמידים אלו שמתו בתקופה זו. אני מעריך אתכם הדתיים על שאתם מחבבים את ההיסטוריה היהודית ומחשיבים בה כל פרט, אך נדמה לי שהפעם הפרזתם במקצת – אתם יוצאים באופן הפגנתי ומקלקלים את האווירה בפתיחה חגיגית של הוועידה שלנו, בנימוק אווילי שלפני אלפי שנים מתו באיזו מגיפה יהודים שאפילו את שמם אינכם יודעים! זה יפה מאד להתעניין בעבר, אבל העבר מת, ואנו חיים בהווה. עלינו לחיות את ההווה ולא לשעבד אותו לאיזה עבר רחוק ומעורפל".

המורים הדתיים החליפו מבטים, ואחד מהם פתח בתשובה: "תחילה, עלי לציין שהגישה שלך אינה גישה מודרנית. הכל מחפשים היום את שורשיהם בעבר, מנסים לחשוף אותם ולהחיותם. אדם בן ימינו מרגיש שחסר לו בסיס מוצק לעמוד עליו אם אינו יודע מי היו אבותיו לפני דורות אחדים. הוא מוכן לשלם למומחים שיחרשו ספריות ויסקרו מצבות בבתי קברות עתיקים, על מנת לחשוף קטע נוסף מעבר אבותיו – עברו שלו. אנשים בעולם של היום גאים בעברם, גם כאשר הוא כזה שאין מה להתגאות בו. כושי אמריקאי, למשל, גאה מאד כאשר הוא מגלה שאחד מאבות אבותיו היה קוסם או ראש שבט בג'ונגל האפריקאי לפני שנחטף לעבדות.

רק אנו, היהודים, בועטים בעברנו, ודווקא לנו יש עבר גדול ומפואר שאין צורך לחפשו בנרות; הוא גלוי לעין כל, ושרוע על פני ספרות הענק של עמנו. מורים בעלי גישה כשלך רוצים לגדל יצורים תלושים מעברם, צרכני ה"מיידי" וה"עכשווי", חסרי שורש, וממילא גם חסרי פרי. אדם שהווייתו הלאומית מתחילה מהקמת המדינה או מספר שנים קודם לכן, הרי שהוא חסר לאום מבחינה רגשית, על כל התוצאות של תלישות זו".

"כמורה להיסטוריה אני מסכים איתך בעיקרון. אני אכן מלמד את ההיסטוריה של עמנו לתלמידי, אך להגזים עד למנהגי אבל בימינו על יהודים שמתו לפני אלפיים שנה... נראה לי מוגזם ביותר".

"טעות ידידי, דווקא כאן אנו נוגעים בעיקר העיקרים של הפסיכולוגיה של האדם. לפי היהדות אינך רוכש דבר כקניינך הנפשי על ידי ידיעתו בלבד, אלא רק על ידי תרגולו. כל ערכיה של התורה יצוקים במעשי מצוות שתפקידם להשקיע את ערכיהם בנפש ולהשרישם בהווייתו של העושה אותם. מה נשאר ממה שאתה מלמד את תלמידיך לאחר שהם נבחנים על החומר? האם הידע על העם והארץ דיו למנוע רבבות יורדים מן הארץ ומאות אלפי מתבוללים בקהילות היהודיות ברחבי העולם? כאשר נער דתי נמנע מלשמוע מוסיקה בימי האבלות על תלמידי רבי עקיבא, הוא קושר את עצמו באופן מעשי ופעיל לעמו. זוהי דרכה של תורה המותאמת לפסיכולוגיה של האדם".

"אני מבין את הגישה שלך, ולפי הסברך גם מובן מדוע נוער דתי חי את לאומיותו בצורה פעילה יותר מאשר נוער לא דתי, אך עדיין מטריד אותי חוסר הפרופורציה. לאורך ההיסטוריה העקובה מדם של עמנו, איבדנו מאות אלפי יהודים בהזדמנויות כה רבות; חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, מרידות ומלחמות שונות, אינקוויזיציה, מסעי צלב, ועוד פוגרומים ומהומות לאין ספור. זאת מבלי להזכיר את השואה הטרייה והנוראה על ששת מליון הרוגיה. במה "זכו" תלמידיו של רבי עקיבא שהאבל על מותם ייזכר לנצח במסורת האומה מדי שנה בשנה?".

"שאלה נכונה. אנסה להסביר את הדברים.

לפני שנים התרסק מטוס נוסעים של מדינה דרום אמריקאית. במטוס היו נוסעים רבים, ובתוכם אישים חשובים שחזרו מוועידה רפואית בינלאומית. לוועידה נסעו כמעט כל ה"מי ומי" הרפואי של אותה מדינה; הצמרת הרפואית של בתי החולים החשובים במדינה, ראשי הפקולטות לרפואה, חוקרים רפואיים מן המעלה הראשונה, בכירי משרד הבריאות ועוד. איש מנוסעי המטוס לא נותר בחיים. מומחה חיווה אז את דעתו, שאותה מדינה נסוגה בעקבות התאונה מספר דרגות אחורה מבחינת רמת הרפואה, ותהיה דרושה לה תקופת זמן של דור, ואולי יותר, כדי להתאושש מן המהלומה הגורלית הזאת".

"אינני מבין מה הגורליות הנוראה כאן, הרי ניתן להשיג בעולם, תמורת משכורת דשנה, רופאים בעלי שם שינהלו את בתי החולים, את המחקר הרפואי ואת ההוראה בפקולטות לרפואה באוניברסיטאות, וכך יגדלו דור חדש של אנשי מקצוע בתחום הרפואה...".

"אותו מומחה הביא בחשבון את ההצעה שאתה מעלה, ואף על פי כן אין הבעיה נפתרת אלא בחלקה. אבידה בהיקף כזה היא אבידה שאינה חוזרת, וכל פתרון חלקי אינו אלא טלאי שאין בכוחו לאזן את העדרו של המקור.

נפעיל את דמיוננו, ונניח שמתרסק מטוס נוסעים גדול של מדינה כלשהי, כשהוא עמוס בכל אישי התרבות הייחודית של אותה מדינה; סופרים ואנשי רוח, משוררים והוגי דעות, מומחי פולקלור, אמני לשון ושאר אנשי תרבותה של אותה מדינה. כאן הפתרון שלך אינו יעיל כלל, הרי אינך יכול לשכור במקום הנספים משוררים וסופרים בני לשון אחרת ותרבות זרה. לא ניתן לאמוד בכסף את האבידה, וקשה להעריך כמה דורות ידרשו לעם השכול להשלים עם האבדה הכבדה שספג. לא מוגזם יהיה לטעון שיתכן שהחור שנפער לא ייסתם לעולם.

תרבות התורה של עם ישראל היא ייחודית אך ורק לו. נושאיה של תרבות זו מהווים חוליות בשרשרת המתחילה במשה רבנו שקיבל תורה מסיני, ונמשכת והולכת מרב לתלמיד עד לדורנו אנו. נתאר לעצמנו שבדור מסוים נקטלים, חלילה, כמעט כל גדולי התורה שבעם ישראל, בעלי המסורת ונושאי התורה שבעל פה. אין לתאר ואין לשער את גודל החורבן הרוחני שיגרום קטל זה. לא זו בלבד שייבוא אנשים אחרים מן החוץ אינו יכול לתקן אפילו חלקיק ממחץ מהלומה זו, אלא שאפילו תלמידי חכמים גדולים שיקומו בעתיד לא יוכלו בשום אופן למלא את החסר שנפער במסורת. אמנם כל מסורת התורה שבעל פה נמצאת בקו של ירידה לאורך ההיסטוריה, אך כאן מדובר לא בשיפוע מתון של ירידה, אלא בנפילה דרסטית של רמת התורה, אשר ממנה לא תתכן התאוששות כלפי מעלה.

עלינו לדעת שכל נושאי התורה שבדור היו בעצם תלמידיו של רבי עקיבא. מאחר שרבי עקיבא היה גדול הדור, הרי שכל תלמיד חכם בדור ההוא היה תלמידו של רבי עקיבא. הללו היו מפוזרים בכל הארץ, בכל עיר וכפר ובכל מקום בו ישבו יהודים. כל אחד מהם הפיץ את אור התורה סביבו במשפחתו, בשכונתו ובעירו, וכולם יחד האירו את כלל ישראל. כאשר נלקחו הללו מארץ חיים במגפה, ובתוך תקופה קצרה של 33 יום, נעקרו מתוך נופו הרוחני-תורני של עם ישראל כמעט כל אנשיה, ונפער פרץ ענק בחומת תרבותנו התורנית, אשר לא נסתם מאז.

מי יודע כיצד אתה ואני היינו נראים היום מבחינה רוחנית אילו היו כל תלמידי רבי עקיבא חיים אז ופועלים איש איש עד בוא יומם כדרך כל הארץ. כל אחד מהם היה מעמיד תלמידי חכמים שהיו ממשיכים בדרכו, ומשנים את פני העם מן הקצה אל הקצה. סיבת האבל שלנו אינה מאורע היסטורי שהתרחש בעבר, אלא על רוממות רוחנית שאיננה קיימת היום, ועל המעלה הרוחנית שיכלה להיות לך, לי ולכולנו, אילו חיו תלמידי רבי עקיבא ופעלו כרגיל. על אלה אנו אבלים.

בעלי ראיה שטחית סבורים שאנו מחשיבים את העבר כעבר, אך אין הדבר כך. העבר חשוב לנו משום שהוא חלק מן ההווה. אירוע המבודד בעבר ללא השלכות להווה ולעתיד, הוא עניין לאנשי הארכיאולוגיה ולחובבי מוזיאונים בלבד. אנו מתעניינים וחיים את ההווה בו נוטל העבר חלק פעיל. המתעלם מעבר כזה, גם את ההווה אינו חש, והוא ממית הן את ההווה והן את העתיד הבנוי עליו.

בחג הפסח, חג החרות, איני חוגג סתם אירוע שקרה לאבותיי בעבר, אלא את ההווה העכשווי, כאמור בהגדה של פסח; אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים עד היום הזה – בהווה. כאשר אני מסב בליל הסדר אל השולחן החגיגי, אני חוגג את חרותי היום, חרותי הפיסית והרוחנית.

גם בט' באב איני מבכה את בית המקדש שחרב לפני שנים רבות, אלא בעקבות דברי חז"ל שאמרו כי דור שבית המקדש לא נבנה בימיו, כאילו חרב בימיו. אני מבכה את העדרו של בית המקדש עכשיו, היום. אני מחנך את עצמי לחוש בחסרונו בהווה.

אם תחקור בעיון, תראה שכל מה שנראה ביהדות כסתם זכירת העבר וטיפוחו, אינו אלא חיים שלמים ומלאים של ההווה. יהודי שומר תורה חי את ההווה וממצה אותו במלוא עומקו, כשהעבר והשלכותיו נוטלים חלק פעיל בחיי ההווה המלאים במכלול משמעויותיהם. אני מקווה שעניתי על שאלתך".

המורה להיסטוריה הביט מרותק בעיניו של המורה הדתי, וניכר עליו שהדברים התיישבו על ליבו.