סיפור אמיתי: אישור מגבוה

רבי יעקב אביחצירא, ה"אביר יעקב", נסע מדי פעם מעירו תאפילאלת במרוקו לערים אחרות, ודרכו היתה לקחת עמו, פרט לתפילין ולציצית, גם את כל חיבוריו שהיו כתובים בכתב ידו.

פעם הגיע לעיירה בשם סכורה, והתאכסן אצל אחד מבעלי הבתים במקום. לאחר זמן מה נגנב תרמילו של הרב ובו כסף רב, וכן כתבי הקודש ובהם כל חידושיו הרבים. בעל הבית הצטער ביותר כיוון שהגניבה אירעה בביתו, ואמר לרב בשברון לב:

"כבוד הרב, אולי אוכל לקבץ תרומות מאנשי העיירה, וכך להחזיר לרב את כספו הגנוב, אבל מה אעשה לכתבי היד? איך אוכל להשיב לו את חיבוריו הקדושים?"

לתדהמתו, ענה הרב בשלווה:

"אל תדאג. ברוך הוא וברוך שמו, תפילתי התקבלה לפני בורא העולם. בקשתי ממנו שאם ספרי וחידושי הינם חידושי אמת לפי תורתנו הקדושה, אזי יישארו בעולם ויתפרסמו, ואם אינם אמיתיים - יאבדו מהעולם! וכעת שנגנבו, סימן הוא לכך שאינם נכונים ואמיתיים, ולכן אל תצטער כלל על גניבתם...".

עוד הם מדברים, נשמעה דפיקה בדלת ובעל הבית ניגש לפתוח. ארבעה אנשים זרים נכנסו לבית, וביד אחד מהם תרמילו של הרב. בעל הבית צהל משמחה, והאוחז בתרמיל הניחו למרגלות הרב במבט מושפל. כל הארבעה החלו לבקש מהרב בבכיות ותחנונים כי יסלח להם ויכפר להם על פשעם. הרב היסה אותם בידו, ושאל:

"ענו לי על שתי שאלות: מדוע גנבתם את תרמילי בתחילה? ומדוע התחרטתם כעת?"

ראש הגנבים אמר בשפה רפה:

"יסלח לנו הרב, אבל כל פרנסתנו היא מגניבות... כאשר נתקלנו בתרמילו של הרב וראינו שהוא גדוש, היינו בטוחים שאוצר גדול טמון בתוכו, ולכן לא התאפקנו וגנבנו אותו, וברחנו מהעיירה למקום אחר. באמצע הדרך הגענו לנחל קטן שגובה מימיו מגיע לכל היותר לעשרים סנטימטר. רצינו לחצות אותו, ואז לפתע גאו המים והגיעו עד לצווארנו, וכמעט סחפו אותנו לגמרי".

"חזרנו בקושי לשפת הנחל", המשיך בדבריו, "והנה המים חזרו לקדמותם ולגובהם הנמוך. השארנו את התרמיל על שפת הנחל וניסינו לעבור, והמים לא עלו כלל. ניסינו שוב לחצות את הנחל עם התרמיל, ושוב גאו המים בשצף קצף. אז הבנו כי הגאות היא בגלל תרמילו של רבנו, ובאנו בבושת פנים לבקש את סליחתו...".

הרב התנה את סליחתו בכך שארבעתם יחזרו בתשובה שלימה, שיקבעו עתים לתורה, וכן שיחזיקו לומדי תורה ויתמכו בעניים ובנזקקים למיניהם.

הארבעה החלו לבכות לפניו וטענו כי הם עניים מרודים, ולא נותרה בידם פרוטה מכל גנבותיהם עד כה, ואיך יוכלו להתפרנס בכבוד, ועוד לתמוך בתלמידי חכמים ובעניים?!

הרב נתן להם סדר תיקוני תשובה, העניק לכל אחד מהם דינר, ובירכם:

"אם תעמדו בדיבורכם ובתיקוני התשובה שקיבלתם, ולא תשלחו ידכם בדבר שאינו שלכם, תחול ברכה בדינר זה ואף תתעשרו עושר גדול, אתם ובניכם ובני בניכם!"

ארבעת הגנבים הודו לרב, ופנו לצאת מהבית. מכאן ואילך קיימו את דבריו והפכו לאנשי אמת וחסד, והצליחו ביותר בדרכם החדשה.

למרות מה שאירע, רבי יעקב אביחצירא לא הדפיס את חיבוריו הרבים. בנו בכורו, רבי מסעוד (אביו של הבבא סאלי) הפציר פעמים רבות באביו כי ייתן לו רשות להדפיס את חיבוריו הקדושים, אך הרב סרב באומרו: "בני, את ספריי לא אדפיס בימי חיי. רק כאשר אגיע לעולם האמת, ואראה שם כי הם רצויים לפני הקדוש ברוך הוא, אבוא אליך בחלום וארשה לך להדפיסם".

ה"אביר יעקב" הלך לעולמו בשנת תר"מ (1880). לאחר שנה תמימה התגלה לבנו בחלום והודיע לו שהספרים שחיבר אמיתיים הם ונכונים ורצויים לפני ה, וכעת יש לו רשות להדפיסם...

ומאז החלו צאצאיו לעסוק במלאכת הקודש והדפיסו את ספריו הקדושים של ה"אביר יעקב" והם: "פיתוחי חותם", "מחשוף הלבן", "מעגלי צדק", "אלף בינה", "יורו משפטיך ליעקב", "בגדי השרד", "גנזי המלך", "לבונה זכה", "יגל יעקב", "דורש טוב", "שערי ארוכה" ו"שערי תשובה".

הסיפור נכלל בספרו של עודד מזרחי, "עין רואה", בהוצאת "ראש יהודי". ליצירת קשר לסיפור אמונה מהחיים פנו למייל odedm@neto.net.il