תחזית המלך

מכירים אתם את אלה שכל בוקר פותחים את העיתון וקוראים מה ההורוסקופ מתכנן להם היום? רוב השבוע הם נמצאים במין דאגה מעורפלת, ופעם בכמה זמן תחזית המזל נוטה להם חסד ומבשרת על איזו שמחה או זכייה שתהיה בקרוב...

ויש כאלה שיש להם תמיד תחזיות טובות. יש לי שכנה כזאת. דתייה תימניה עם מטפחת, שאצלה ההורוסקופ הוא מסוג אחר. בכל בוקר כשאני פוגשת בה בחדר המדרגות או בשביל המוליך אל הבית, היא אומרת במבטא תימני: "ברוכה תהיי, היום ה' אורי וישעי". ואם לא הבנתם עדיין, אסביר לכם.

כל בוקר לאחר התפילה, פותחת סבתא שרה את ספר התהלים ואומרת: "ריבון העולמים, מה אתה מאחל לי היום?", פותחת וקוראת פסוק אקראי, חוזרת עליו מספר פעמים, ובכל פעם מדגישה מילה אחרת, עד שלאט לאט גבותיה מתיישרות בהבנה, עיניה ופיה נראים כסוגרים מעגל, ומבטה מחפש למי לבשר את דברי המלך.

למשל, בשבוע שעבר ראיתי אותה שמחה במיוחד. "סבתא שרה", הבטתי בה בשאלה. "מה יום מיומיים? מה השמחה הרבה הזאת?" והיא כהרגלה: "ברוכה תהיי, היום שוכן מרומים שלח לי סימן טוב. פתחתי תהלים ומה אומר לי דוד המלך?: "הקשיבה אל רינתי כי דלותי מאוד".

"נו, סבתא שרה, מה טוב בלהיות דל? דל זה עני, מסכן, הפסוק הזה קצת עצוב, לא?", שאלתי, בתקוה שלא תתאכזב. אך היא צבטה בלחיי ואמרה: "אח, יא בינתי, תקשיבי שוב לפסוק- "הקשיבה אל רינתי כי דלותי מאוד", הדגישה בהטעמתה האופיינית."דוד המלך אמנם נמצא במצב מצער וקשה, אך איך הוא פונה לדר שחקים?".

חייכתי בהנאה לשם החדש שנתנה לאלוקים."הוא פונה ברינה, שזאת בעצם שירה, זמרה.  נו, תגידי לי חמדתי, לא קיבלנו היום שיעור, איך מבקשים דברים מיוצר ההרים? בשירה. כששרים, האמת יוצאת בלי תחפושת, פשוטה ומשוחררת", נאנחה בחיוך ופנתה לה לדרכה.

נשארתי מהורהרת, חושבת על דמותה של סבתא שרה אשר עיניה תמיד בורקות וידיה תמיד עסוקות, ולבה פתוח לשינויים גם כשהיא כבר מאריכה ימים.

סבתא שרה נהגה מדי יום לבקר אצל בינה הקשישה, הגדולה ממנה במספר שנים. היא - ימיה קשים, גבה כפוף, וגבותיה מקומרות תמיד לכיוון אפה בחימה. כולנו הכרנו אותה וידענו שכל הקרב לביתה זוכה למנת "ברכות" מכל טוב הארץ, וכפלא היה בעינינו שסבתא שרה נכנסה אליה בפעם הראשונה, ויצאה לוחשת לעברנו וחיוך על פניה: "היום אמר דוד המלך – 'כי חמת אדם תודך' - החמה והכעס זאת התודה שלה", ומאז כבר שלוש שנים שהיא מטפלת באותה קשישה.

ואנחנו מעולם לא שמענו בחזרתה תלונה או רוגז. וכשניסינו לדובב אותה ולדלות מפרטי המפגש, הביטה בנו בצער, ואמרה: "אח, דוד המלך אמר לי הבוקר שאולי אני חוזרת לתימן". הבטנו בה בתמיהה. והיא כהרגלה, מצטטת לנו בתוכחה:  "איש לשון, בל יכון בארץ", והוסיפה בכעס מדומה: "הולך רכיל לא יכול להיות כאן בארץ".

והלכה לדרכה, לא לפני ששלחה לעברנו חיוך, ולמרום נשיקה. ערב אחד פגשתי בסבתא שרה בשביל המוליך לבניין, נראה היה שעצובה היא מאוד. מבטה רכון לאדמה, ידיה רפויות, וצעדיה איטיים. רצתי לעברה ושאלתי בדאגה: "סבתא שרה, מה קרה?".

והיא – "'רפאני ה' כי נבהלו עצמי!'. בתי, דעי לך, חזרתי מבדיקה אצל הרופא והוא אמר שיש לי מחלה קשה בכליות. 'איי איי איי', החלה לשקוע בעצב שכלל לא התאים לה. לאחר מספר אנחות ושתיקה מצדי, אורו עיניה, אחזה לפתע בידי ואמרה:

 "הרי נאמר- 'כי אתה קנית כליותיי', אם כך רופא כל בשר ירפאני", אמרה בקול והוסיפה בלחישה: "אם יחפץ". מאותו היום נתמעטו צעדיה בשכונה. סבתא שרה היקרה שהתה הרבה בבית חולים, ובחזרתה לביתה הייתה חולפת על פנינו מתאמצת לחייך, מצביעה לשמים ואומרת: "ישלח משמים ויושיעני".

ואנחנו השכנים, נהגנו לבקרה, לדבר איתה ולעודד את רוחה, אך תמיד הייתה זאת היא שעודדה אותנו - "אדם ובהמה תושיע ה'", כך אמרה, "אם גוזר את הים, עוזר לבהמה, למה שלא יעזרני?" שאלה בתקוה והוסיפה בדומיה "אם כך רצונו".

או אז החלטנו כל דרי הבניין לעשות מבצע למען סבתא שרה. נו, אתם בטח מנחשים מהו - מבצע תהלים. כשבידינו ספר תהלים - מחולק לפרקים כך שכל משפחה או דייר אחראים על עשרה פרקים - גמרנו מדי יום ספר תהלים שלם לרפואתה. גם סבתא שרה הצטרפה אל הקריאה, כמובן, וקיבלה את עשרת הפרקים האחרונים.

לאחר היום הראשון של קריאת התהלים התאספנו כולנו מתחת לבניין, ונראה היה שכולם מרוצים מהפרקים שהם קוראים. הפלא ופלא, מה הפרקים טמנו בחובם:

לציפורה, שסובלת מעיניה - "עששה מכעס עיני". למשה, שעובד במוביל המים הארצי - "ויראו אפיקי מים... ימשני ממים רבים". לצביקה הרווק - "והוא כחתן היוצא מחופתו...". למשפחת חיימוביץ' שאחראית על קייטרינג - "תערוך לפניי שולחן...". למשפחת כהן, שנמצאת בעיצומו של משפט על צ'קים שחזרו - "העירה ואקיצה למשפטי... שפטני כצדקך...". ואני, שנוהגת מדי שנה להקיף את ירושלים - "סבו ציון והקיפוה...", וכמובן שיש המשך לשכנים ולסיפוריהם.

אין ספק, כך חשבנו, ידיה של סבתא שרה היו בדבר...

הקפדנו לקרוא את התהלים מדי יום, ובמקביל, עם הזמן, הצרות של השכנים נפתרו בזו אחר זו: ציפורה הבריאה בעיניה, משה הצליח בעסקיו, צביקה התחתן, משפחת חיימוביץ' הרחיבה את העסק, הערעור של משפחת כהן התקבל ואני ממשיכה להקיף את ירושלים בליווי בעלי ציון.

אך מה עם סבתא שרה?

יום למחרת חתונתו של צביקה נסענו כולנו, 15 דיירים, לבקר אותה בבית החולים. סבתא שרה חייכה אלינו את חיוכה הטוב, ובעודנו מספרים לה שבאחד מפרקיו של צביקה נאמר : "והוא כחתן היוצא מחופתו", הביטה לעברנו ודיברה באיטיות וברגש:

"דוד המלך היה מתפלל על כל העניינים שצריכים ישראל עד ביאת משיחנו. על החולים שיתרפאו, על הבריאים שלא יחלו, ועל פרנסתם שיתברכו ולבטל מהם כל גזירות קשות".

אחר, נשכבה על המיטה ונאנחה: "חובק הנשמות לא מגלה יום מותו של אדם, וגם לי לא גילה אלא זאת בפרקי שלי - "השמיעני בבקר חסדך כי בך בטחתי, הודיעני דרך זו אלך כי אליך נשאתי נפשי".

סבתא שרה השיבה נשמתה לריבון העולמים יום לאחר חתונתו של צביקה, כשעה לאחר ביקורנו. ולנו - השאירה את אהבתה לתהלים.

להבדיל - לרפואת סבתי האהובה זיוה בת רבקה, אשר בכל עת שראיתיה היו ידיה אוחזות בספר התהלים ועיניה נשואות למרום.