כוחה של קשירת נעליים

תומר הוציא את הכיפה מכיסו, היטיב אותה על ראשו, ונקש על דלת ביתו של הרב. "כן , אפשר להיכנס", נשמע קול עדין מתוך הבית. תומר היסס רגע, ונכנס.

זה בית או ספריה? חשב לעצמו, כשראה את קירות הבית, המכוסים במדפים מלאי ספרים. את מחשבותיו קטע קולו החם של הרב: "שלום עליך, מה שלומך?".

תומר הגיב בהנדת ראש נבוכה. זו הפעם הראשונה שתומר מדבר עם רב. מחר עליו להתגייס לצבא. הוא מנסה להראות לכל החברים (וגם לעצמו) שהוא ממש מחכה לרגע הזה, אבל האמת היא שהוא פוחד. מאוד מאוד פוחד. הטירונות עם כל הטרטורים של המפקדים, החבר'ה מספרים בצחוק על השפלות של המפקדים כלפי חיילים, הוא עצמו לא מבין למה זה מצחיק, האם המפקדים האלו, שעושים צחוק מבחורים צעירים, לא מבינים שהם משחקים בנפשות?

נכון, הוא 'גבר', הוא לא יהיה כמו צחי, בן דודו, שנכנס למשבר נפשי אחרי תקופה שהמפקד ירד עליו, אבל בכל זאת... ויש גם את הפחדים הגדולים. רק בשבוע שעבר נהרג חבר, שסיים שנתיים לפניו את התיכון. בבניין הסמוך אליו גר בחור בן 28 שנפגע בתאונת אימונים, ומאז הוא רתוק לכיסא גלגלים, והוא, תומר, עדיין צעיר כל כך, ויש לו הרבה תכניות לחיים. למות זה לא בתכנית שלו, ואפילו איזו פציעה קטנה, לא ממש מסתדרת לו עם הלו"ז. לכן הוא הגיע אל הרב.

"אני רוצה לבקש הבטחה מהרב, שאני גומר את השירות בריא ושלם, ולא חוטף איזו פציעה, או משהו כזה" ביקש תומר. הרב הביט בתומר בעיניים מאירות כשאמר: "להבטיח אני לא יכול, אבל אני רוצה לברך אותך". מה לעשות, אם אי אפשר הבטחה, אז ברכה. התפשר תומר. "ואתה יודע", המשיך הרב, "אם תקבל על עצמך מצווה אחת שתקיים תמיד, יש יותר סיכוי שהברכה תעזור". "הרב, אני שומר שבת וגם אוכל  כשר", הצהיר תומר.

"זה חשוב מאוד, ולכל מצווה שאדם מקיים יש כוח לשמור עליו, אבל ברכה חלה על אדם כשהוא מקבל על עצמו לקיים עוד משהו", השיב הרב וטפח בחיבה על כתפו של תומר.

אחרי כמה דקות של דיון, קיבל על עצמו תומר להקפיד לנעול תמיד נעליים כהלכה: להתחיל בנעילת נעל ימין, לעבור לנעילת השמאלית, לקשור את השמאלית, ולסיים בקשירת שרוכי הנעל הימנית. "בכל מקרה אתה חייב לנעול את הנעליים בזו אחר זו", הסביר הרב, "ה' כל כך אוהב אותנו, שהוא קבע הלכה באיזה סדר תנעל. הרי לא תצליח לנעול את שתיהן בו זמנית, גם אם תנסה, והוא עוד נותן לך על זה שכר".

ואז בירך הרב את תומר בחום, שיזכה לצאת מהשירות הצבאי בלי פגע. "אני כהן", הוסיף הרב, "ולכן אברך אותך גם בברכת כהנים :'יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. ישא ה' פניו אילך, וישם לך שלום'".

בימים הראשונים הקפיד תומר לנעול את נעליו בדיוק כפי שלימד אותו הרב, אך עם השגרה הגיעה השכחה. תומר נזכר שטעה, רק כששתי רגליו היו נתונות בעומקן של הנעליים הצבאיות, והבטיח לעצמו: "ממחר, אבל באמת ממחר, אני נועל כמו שהרב אמר". ולמחרת מצא את עצמו חוזר על אותה הבטחה בדיוק, וגם ביום שלאחר מכן. עד שבאחד הימים נפגע חבר בתאונת אימונים.

"זהו, הבטחה היא הבטחה - נזף תומר בעצמו. "אי אפשר להמשיך כך". כשגם באותו בוקר גילה תומר את עצמו נועל את נעלו הימנית רק אחרי שסיים לנעול ולקשור את השמאלית, החליט: "מהיום אין חכמות! אם נעלתי את הנעלים הפוך, אני חולץ אותן, ומתקן את הטעות. יהיה מה שיהיה".

מהר מאוד גילה תומר, שלשנות הרגל, ואפילו הרגלון קטן, זהו תהליך איטי מאוד. כמו להכעיס קרו לו הטעויות דווקא כשקם ברגע האחרון, ובדרך כלל הוא קם ברגע האחרון שאפשר להגיע למסדר הבוקר בזמן, ואז נאלץ לחלוץ את הנעליים הצבאיות הגבוהות ולנעול אותן מחדש. הנעילה הכפולה של הנעליים המסורבלות גררה בעקבותיה איחורים בלתי נמנעים, שגררו נזיפות ועונשים מכיוון המפקד. במשך השבועות שחלפו הלכה כמות הטעויות של תומר וקטנה באופן משמעותי, אולם בכל פעם שטעה ואיחר, הלך וגבר כעסו של המפקד. ותומר - לא נכנע. בכל פעם שטעה, לא ויתר לעצמו. למרות שפחד מתגובתו של המפקד, דבק בהחלטתו.

"מחר אנו יוצאים לטיסת אימונים חשובה מאוד. מי שיאחר בשנייה אחת יראה את המסוק מהקרקע! מובן?", שאל המפקד, ושלח מבט מזהיר לעבר תומר.

תומר הבין בהחלט, וגם ממש לא רצה להפסיד את האימון החשוב. אך שוב טעה תומר... לאחר רגע של היסוס הגיעה ההכרעה: אני חולץ ונועל בשנית ויהי מה! כשסיים רץ אל מנחת המסוקים, באיחור... המפקד שעמד בפתח המסוק קרא לעברו:

"אתה לא מצטרף! כשנחזור תצטרך להסביר לי ולמפקד הפלוגה מה אתה הולך לעשות עם האיחורים שלך!".

תומר אף פעם לא נדרש לספק הסבר. שני המסוקים שהמריאו מול עיניו התנגשו זה בזה מעל שמי היישוב "שאר ישוב", וכל נוסעיהם נספו בתאונה המחרידה. לא במקרה "פספס" תומר את ההמראה. הברכה של הרב הועילה, וכמובן, ההקפדה על נעילת הנעליים.