סיפורים קצרים
מתח בחדר ההמתנה
שיחות ארוכות, בכיות, ניגון בגיטרה וקריאת תהלים מילאה את אוויר חדר ההמתנה המלא. זקן מסתובב עם מתקן הליכה אל עבר דלת הכניסה, אדם הלבוש בחליפה מהודרת מתקדם אל מכונת השתייה... # תחרות הסיפור הקצר תשע"ד
- דניאל מילר
- פורסם כ"ט ניסן התשע"ד |עודכן
3:39. המחלקה לטיפול נמרץ.
"ראה עניי וחלצני כי תורתך לא שכחתי". אצבעותיי רעדו בעצבנות. התבוננתי בספר התהלים, במילים המופיעות בו, רודפות אחת את חברתה, ניסיתי לקרוא בו, להתחבר אליו, אך ללא הועיל. הרגשתי יבש כל כך, מנותק כל כך.
רופא יוצא מחדר הטיפולים. משפחה וחברים קופצים על הרופא בתחינה למעט פרטים. שני רופאים בחלוקים ירוקים מכניסים פציינט נוסף במיטה מתקפלת דרך חדר ההמתנה אל חדר הטיפולים ובו מיטה ריקה. חמצן מוזרם אל החולה דרך מכשירים. הנשמה. רק לא לאבד אותו.
התחלתי את פסוקי שמה של החולה, רבקה בת מסעודה. התחלתי, אבל לא המשכתי. "שיר המעלות אל ה' בצרה לי קראתי ויענני...", עברו שפתי למזמור אחר, והשתתקו.
בכל זאת, עברו שנים רבות מאז דרכה רגלי בפעם האחרונה בבית כנסת, ודאי שלא בישיבה או במרכז לימוד אחר. נכון, היו לי כמה קרובי משפחה ששינו את תפיסת עולמם ואורחות חייהם וחזרו בתשובה, אך הקשר ביני ובניהם היה רופף והסתכם בהשתתפות סמלית בחתונות ובחגיגות בר-מצווה. אם אינני טועה, את הברית האחרונה לילדם הקטן פספסתי.
למרות זאת, חבר המליץ לי לקחת איתי ספר תהלים, ובשעות הפנאי בהמתנה, דבר לא נדיר בכלל, לקרוא בו כמה שאוכל. הדבר נשמע לי קצת מוזר, בפרט מחבר שכזה, אך בכל זאת כשיצאתי מהבית, בשעת בוקר מוקדמת, שמתי את הספר המקומט איתי בתיק. רק בערב נזכרתי בו ועלעלתי בו מעט. המילים לא יצאו.
אור רך של לבנה במילואה חודר בעדינות אל חדר ההמתנה המלא מפה לפה, במשפחות חברים וידידים של חולה. עבור חלקם תהיה זו הפגישה האחרונה.
שיחות ארוכות, בכיות, ניגון בגיטרה וקריאת תהלים מילאה את אוויר חדר ההמתנה המלא. זקן מסתובב עם מתקן הליכה אל עבר דלת הכניסה, אדם הלבוש בחליפה מהודרת מתקדם אל מכונת השתייה, אישה בגיל העמידה יוצאת עם סיגריה לכיוון המרפסת. מדי פעם, הבשורה הנוראה מכל נשמעה.
"ערב טוב", אמר לי פתאום קול עבה, עמוק.
"מה... ערב טוב...", השבתי, מופתע מעצם נוכחות אדם זר בשעה כזאת בחדר ההמתנה. הייתי כה שקוע במחשבותיי, שלא שמתי לב שאדם נוסף התיישב לידי ללא אומר.
הסתובבתי הצידה לראות מי האדם שישב לידי. הוא היה לפחות בעשרים שנים מבוגר ממני, חרדי בעל זקן מסודר, לבוש חליפה שחורה עבה, מגבעת שחורה דהויה, עניבה אפורה המקשטת חולצה לבנה מכופתרת. גם הוא אחז ספר קטן וקרא ממנו בשקט.
התבוננתי בו במידה של קנאה. הוא נראה שלו כל כך, מרוכז כל כך. גם אני רציתי את השקט שלי בכל הרעש הזה.
מופעים, חוגים וסרטים בעולם הילדים. הצטרפו וקבלו קופון של 100 ש"ח >>
תגובות