זיכרונות מיהדות תימן

השגחה פרטית ואמונת צדיקים, שני דברים כבדי משקל, אשר במציאות של היום, שיש איבוד ערכים, עם כל המדיה ועם תרבות המערב, שהיא המשך לתרבות יוון, העוקרת כל ערך, לאמונה בבורא עולם.

הסיפור שאני אספר פותח צוהר לשני ערכים אלה, שמראים שאין מקרה בעולם. שמקרה, בשינוי אותיות: רקם ה', רק מה', ויש השגחה פרטית בכל רגע ורגע. סיפורי הוא נדבך קטן מסיפורה של יהדות תימן. הוא שזור בשלוש דמויות ששלושתן הדמויות המרכזיות בסיפור:

הדמות הראשונה ורבת ההוד היא רבי שלום שבזי - הרב המקובל הקדוש והמשורר, אשר בשיריו שהיו מלאים ערגה וכיסופים לציון וירושלים הפיחו חיות שמחה ואהבה ללא מצרים, וכמיהה לארץ ישראל וירושלים.

הם ליוו את יהודי תימן, בכל אירוע משמח, והפיחו בהם הרבה תקוה לגאולה הקרובה. כאשר יהודי תימן היו מדברים על רבי שלום שבזי, היו מדברים בהמון הדרת קודש ויראה. איש קדוש ופלאי. וידועה אגדת שלום שבזי, שמדי יום שישי היה עושה קפיצת דרך להתפלל בירושלים.

בשביל יהודי תימן הוא היה יחיד ומיוחד, אף על פי שביהדות תימן היו הרבה רבנים קדושים, מקובלים מעשיים, כפי שמסופר בספרו של רבי יעקב הלוי ספיר, שביקר בתימן בשנת תרי"ט. יהדות תימן לא עלתה לקברי צדיקים. היחיד שפקדו את קברו אחרי מותו היה רבי שלום שבזי, שכל זקוק לישועה ומרפא היה שם פעמיו לכוון העיר תעיז. כאשר היה מגיע לקברו, שנמצא בראש הר, היה רואה שני עצים ומעיין. אם היה אדם צדיק, היו נראים לו העצים כעצים. היה שותה ממי המעיין ונרפא. ואם היה רשע, לא יכול היה להתקרב אל הקבר, מכיוון ששני העצים נראו בעיניו כשני נחשים אימתניים.

רבי שלום שבזי

הדמות השנייה היא סבי מורי יחיא ערוסי זצ"ל, שחי בצנעא והתפלל בבית הכנסת המרכזי, שנקרא: "כניס בית אלסטא", שבה התפללו שמנא וסלתא של העיר צנעא. הוא היה גאון, ונחבא אל הכלים, כאשר תלמידו המובהק היה הרב יוסף יעקב צוברי זצ"ל, שהיה הרב של עדת התימנים בתל אביב יפו, והעיד עליו ששלט בכל מכמני התורה וכל שאלה ששאלו אותו לא רק ידע לענות אלא היה אומר לך היכן בדיוק נמצאת התשובה: עמוד, שורה... זיכרון בלתי רגיל. וכאשר הייתה מתעוררת שאלה בבית הכנסת והיו תלמידי החכמים מנסים למצוא את התשובה ולא מוצאים, היו פונים אליו, והוא היה אומר את מקום התשובה.

חלומו, וחיותו, היה ציון וירושלים. מתי יזכה לעלות לארץ ישראל. כל ימי השבוע היה הולך יחף ללא נעלים כאבל על חורבן ציון וירושלים, חוץ מיום השבת שנעל מנעלים לרגליו. הוא היה נקרא מורי יחיא אלחפי- מורי יחיא היחף. הוא לא זכה לבוא ולראות את הארץ. בעליית מרבד הקסמים הוא עלה למטוס במצב חולי, הורד, נפטר, ונקבר בארץ זרה. את המסר של אהבת ציון וירושלים קיבלה אמי ז"ל, אישה אצילה, צנועה ותמימה, שהיא הדמות השלישית בסיפור, אשר חלומה היה לגור בירושלים אך לא זכתה לכך.

לשזור את שלוש הדמויות, אשלב סיפור של אמי. כאשר הייתה כבת עשר, חלתה מאוד, והחליטו לקחת אותה לקבר של רבי שלום שבזי, לקבל תשועה.

כיוון שהייתה חולה מאוד ולא יכלה ללכת, קשרו אותה על החמור והלכו איתה דרך שלושת ימים, עד שהגיעו מצנעא לתעיז - מקום קברו של רבי שלום שבזי. בדרך, כשאמי הייתה במצב של גסיסה, הייתה הוזה ואומרת: "אני רואה את ירושלים, וכולה אורות, כולה יפה, כולה קדושה".

היא הגיעה לקבר של רבי שלום שבזי ושתתה ממי המעיין ונרפאה. לימים, כאשר אמי זכתה ועלתה לארץ ישראל, ובאה וראתה את ירושלים, אמרה שהיא נראית בדיוק כמו שנראתה לה כאשר גססה על גב החמור, בדרך לתעיז. כל ימיה אמי חיה את ירושלים, רגע רגע. כי ירושלים היא האור והלב של עם ישראל.

ואסיים בתפילה, שזכות צדיקי הדורות תעמוד לנו ותזכנו לגאולה השלמה, ולבניין המקדש במהרה.