סיפורים קצרים
הזיכרון הארוך של היהדות
"שמעו ילדים יקרים. אתם הזיכרון שימשיך ויאריך את הזיכרון שלי. את כל מה ש'הם' רצו להשכיח. כשזכיתי לעלות לארץ, אף אחד לא יצא מבית הכנסת ב'יזכור'. היתמות לא דילגה על שום ילד" # תחרות הסיפור הקצר תשע"ד
- רבקה מילר
- פורסם כ"ט ניסן התשע"ד |עודכן
בידיים רועדות הוסיף סבא שמן זית לצנצנת. עיגולי השמן ריקדו מעל הזיתים השחורים. "זה טוב לזיכרון, נכד יקר, תאכל". טיפות אחדות של שמן ניתזו על מפת שעוונית משובצת כחול לבן. יהונתן טבל את לחם בשמן, כמו סבא. הזיתים מעט מרירים לו, אך סבא נהנה לראותו אוכל.
"תאכל ילד, מחר צום. היום הקדוש מגיע. אומר 'יזכור'. אך איך השתנו הזמנים. היום צריך להכין לקראת הצום את הגוף והנפש. שם, שם הנפש הייתה מזוככת. והגוף? רגיל לצומות. הן את זה עשינו בהידור רב, יום אחרי יום". "סבא, אבל מחר ראש השנה. מחר הבורא יכתוב אותנו בספר. עד יום כפור עוד יש הרבה זמן...".
סבא הניע את ראשו ימינה ושמאלה, לאות לאו. "הרבה זמן? תשמע אותי טוב ילד, ותזכור היטב את דברי. אף פעם אין הרבה זמן. לכל דבר. ולדברים טובים? הזמן רץ. אתה זוכר את סיפור הנס שסיפרתי לך על הפגישה הפלאית שלי עם סבתא, שם באמצע התופת?!
"היה זה ביום רביעי בשעה 4.40. לפתע נפגשנו. וסבתא אומרת לי: יש לנו שבע דקות. ב-4.47 עלי להתייצב בכניסה. שבע דקות של הזדככות. רק סבתא ואני. אין עבר ואין עתיד. אין נוף ואין הולכי על שתיים. שבע דקות שנתנו לי כוח לעוד שבעים שנה. שבע דקות שעברו כעפעוף עין. יש עוד הרבה זמן? לא. ליהודי אין אף פעם הרבה זמן...".
יהונתן מביט בסבא בפה פעור. פגישה שנערכה לפני שישים שנה, סבא זוכר היטב, לפרטי פרטים. אך שוכח איזה יום היום. אבא כבר הסביר לו שלעיתים הזקנים לוקים בזיכרון לטווח קצר, אך הזיכרון לטווח ארוך חקוק בהם היטב. חקוק על לבם. ההסבר של אבא היה מובן, אך העובדות בשטח קשות ליהונתן, קשות לעיכול.
עשרת ימי תשובה. יהונתן אוסף זכויות. כל יום שעובר, כבה עוד מוליך בזיכרונו של סבא, וסלו של יהונתן צפוף יותר במצוות. יהונתן עם סבא. דואג לכבות את האש כשנגמרו המים והביצה הקשה נחרכה. דואג להזכיר לסבא איזה יום היום. מתי שבת ואין להניח תפילין.
סבא מתעקש ללכת לבית הכנסת שלו. שם הוא מכיר כל סדק בספסל. שם ספג שולחן העץ את מעיין דמעותיו, המלוחות והמתוקות. שם הקירות יודעות לזהות מתי ייאנח סבא ומתי ירצין. יהונתן עם סבא. יחדיו מדפדפים בחומש. יחדיו מתפללים. סבא מונה את המילים כפנינים ויהונתן מביט. מאזין. קולט. כל זמן שהנר דולק אפשר עוד להחכים. להפנים.
בוקר "שמחת תורה" . סבא עייף. אמש רקד עם התורה. או יותר נכון, התורה רקדה עמו. סבא והתורה היו גוף אחד. רגליו הכבדות קלו מאליהן. יהונתן לא הספיק לתמוך. סבא זריז ממנו, מרקד בלהט כשעיניו הכהות מאירות באור יקרות.
ועתה, בוקר. סבא עייף. הילדים הרבים שהצטרפו למניין הוותיקים כדי לשמוח ולשמח, יוצאים ונכנסים. אוכלים מתוך ה"פאקלך" שחולקו ב"כל הנערים".
עיניו של סבא נעצמות לרגע. "סבא, אני כאן לידך", לוחש יהונתן לסבא. סבא מלטף את ראשו ביד רועדת אך בוטחת. "אני יודע, יהונתן, שאתה כאן לצידי, ילד טוב אתה". ושוב עיניו נעוצות אי שם. ממוקדות באיזה גרגיר אבק. "סבא, עוד מעט 'יזכור', עוד כמה דקות. אני אצא .הנה, פתחתי לך את המחזור 'אל מלא רחמים...' אני כבר אחזור".
יהונתן יוצא מבית הכנסת לרחבה. הרחבה מלאה. ילדים משתובבים. צעירים מהסים אותם. עומדים בצד ומשוחחים בשקט. לא להפריע.
יזכור.
והנה סבא יוצא לקראתו. "סבא, מקומך שם, בבית הכנסת. עוד רגע החזן יכריז 'יזכור'". סבא כאילו לא שומע. פונה לכיוון המדרגות ובאיטיות עולה עד המדרגה השנייה. "סבא, חיכית ל'יזכור', אחר כך תצטער...".
סבא עומד על המדרגה השנייה. מחכך בגרונו כאילו רוצה לשאת נאום. ואכן סבא נושא נאום. תחילה קולו שקט, אך אחר כך קולו מתגבר ומכריח גם את הפעוטות להאזין. "שמעו ילדים יקרים. אתם הזיכרון שימשיך ויאריך את הזיכרון שלי. את כל מה ש'הם' רצו להשכיח. כשזכיתי לעלות לארץ, אף אחד לא יצא מבית הכנסת ב'יזכור'. היתמות לא דילגה על שום ילד. ועתה, הביטו בעצמכם! הביטו סביבכם! אל תשכחו, אתם הניצחון. זכרו יקרים שלי כי להיות יהודי זה להיות בעל זיכרון ארוך!".
סבא סיים את דבריו ופנה ללכת. "עכשיו אני יכול להגיד 'יזכור'", לחש אל יהונתן כשעיניו מחייכות, ונכנס לבית הכנסת. זכר וזיכרון לדור אחרון. זיכרון אחרון.
קחו חלק בבניית מקווה טהרה לנשים יהודיות במדינת אויב וקבלו חנוכיה יוקרתית שתאיר את ביתכם!