השידוך המאחד

יענקל שלוסמכר נפרד לשלום מהקירות הירושלמיים העתיקים ודולפי הגשמים שליוו אותו במסירות מאז שיחק ביניהם כזאטוט אצל סבו. והיות שמאז חלפו כמה עשורים, ומילד הפך לאב שמשפחתו הברוכה מצטופפת יותר מדי בין הקירות הללו – נשא את רגליו, הגם שבקושי גדול, והלך לו בלב נחמץ, מלווה בשיירה של אישה וטף.

עלה לו יענקל לכלי רכב מגושם, מקרטע וחורק, שילם כמה ששילם והפליג לו באוטומוביל שיצא לדרכו, מזעזעת העצמות ומטלטלת התינוקות, מירושלים הדרומית לאזור השרון. שם, כך סיפרו יודעי דבר, יש מי שמוכן לשלם שכר דירה על בית רעפים דל אמנם, אבל חצר לו מרווחת, למי שיסכים לבוא ולהחכים קצת את תושבי היישוב וסביבותיו על אי אילו ידיעות ביהדות.

נהייתה לה משפחת שלוסמכר למשפחה המחכימה את סביבתה, התקבלה בכבוד על ידי מקצת התושבים ובעוינות על ידי מקצתם, והרוב הדומם – דמם.

יענקל שינס מותניים ופתח 'חיידר' לילדים שנהגו ללכת לבית הספר הממלכתי וגם נהגו להתפרע בו כהוגן ולגמור למוריהם את החשק לחזור לשם שוב. רעייתו ברכה פתחה גן לילדות היישוב והטעימה בו לילדות ולאימותיהן מהטעם היהודי עתיק היומין, שניחוחו הקסום שובה בתוכו גם את מי שנחשף, לצערנו, להתנהגות לא ראויה מצד אנשים שנראים כשומרי מצוות ומתברר שהם לא לגמרי כך.

את ילדיהם הפרטיים נהגו הזוג לשלוח לבני ברק של אותם ימים שהתפתחה לאיטה ממושבה לעיר. רק לאחר תקופה, כשהשתנתה שפת הדיבור וצורת ההתנהגות של תלמידיהם והשם 'בעלי תשובה' החל לדבוק בהם – יכלו כבר גם ילדיהם להצטרף לכיתות בגילאים המתאימים.

יענקל וברכה היו גאים מאוד באנשי היישוב ובתלמידיהם. "יש להם מעלה שלשומר מצוות מלידה – אין", היה יענקל חוזר ומסביר לכל מי שרצה לשמוע. "הם לא נולדו למשפחות שומרי מצוות ולכן הם כאלה. הם אנשים שחיפשו את המשמעות בחיים, שחיפשו מה נכון ומה לא, היכן האמת ומה הצדק – והגיעו. הם נאבקו עם עצמם ונלחמו ודפקו את ראשם בקיר בייאוש עשרות ומאות פעמים, ולמרות כל זאת החליטו לעשות את הנכון ואת הטוב. לא היה להם קל, אבל הם בחרו בחיים באומץ, בנחישות. הלוואי ויכולתי לקיים את התורה כמוהם".

השנים החולפות צבעו בלבן-צהבהב את פאותיו וזקנו של יענקל, וקמטים קישטו את פניה של ברכה לא רק בזמני צחוק. את ניהול מוסדות החינוך שהתפתחו בגדול מסרו כבר לידי אחרים, והם עצמם עברו לבני ברק, העיר ההולכת וגדלה ומצטופפת, לצד ילדיהם ונכדיהם הנשואים.

כשנכדתם הבכורה, אסתר כגן, התכוננה להשיא את שפרה, בתה השנייה – כבר לא היו יענקל וברכה עוד בין החיים על פני האדמה, כי עברו להתגורר בבית העלמין סגולה שבפתח תקווה.

מסכת הבירורים לקראת השידוך של הבת השנייה התנהלה כרגיל. שדכן או שדכנית התקשרו והציעו שם של בחור מומלץ, והוסיפו פרטים טכניים של: הוא בן תשע עשרה, לומד ב'שערי חכמה', המשגיח הוא רבי אברהם וייס וראש הישיבה הוא הרב זלצמן, הוא מתנדב בארגון 'רפואה וישועה' בכל 'בין הזמנים', ורכז התכניות שם שיכול להמליץ עליו הוא זאב בוים. כאן הופיעה רשימת טלפונים של כל האישים הנזכרים שאצלם אפשר לוודא שאכן רשימת השבחים שהשדכן או שדכנית קשרו לראשו היא אכן המציאות הברוכה, ואין כמוהו כדי להביא לבניין עדי עד של עוד יהודי שיגרום אושר לרעייתו עד מאה ועשרים.

אסתר ובעלה חיים הקשיבו בתשומת לב לרשימת השבחים שהכבירו על כל בחור בנפרד, ביררו ביסודיות איך המידות שלו, מה הוא עושה כשחבר מעצבן אותו ואיך הוא מגיב כשארוחת הצהריים לא לטעמו; כמה הוא משקיע בשעות ההתנדבות שלו בארגון החסד וכמה הוא עושה זאת למען הרושם, ועוד כהנה וכהנה שאלות ופרטים שמוכיחים על איזה בן אדם מדובר.

סגנון האישיות של הבחור המדובר הוא חלק בלתי נפרד מהבירורים על אודותיו, וכך נשאלו אנשים שונים אם הוא שקט או רועש, מתפלל לפני העמוד בכל שני וחמישי או מנסה להתחמק מכך; אוהב לסלסל בקולו או מעדיף להצטרף בלחש לשירי חבריו, בעל ידידים רבים או נוטה להתבודד. סוף כל סוף זוהי החלטה שמשפיעה על החיים של בתם, אם תצליח ואם חלילה לא. איך אפשר להפקיד החלטה מהותית כזאת בידי נערה צעירה שעלולה להסתנוור מדברים צדדיים?

כמובן שכשצולחים הבירורים ובחור בשם יעקב לוי מתגלה כבחור שלכאורה יכול מאוד להתאים לבתם שפרה, נקבעים הזמן והמקום והורי הבחור נפגשים עם הנערה המדוברת, בו בזמן שהורי הנערה נפגשים עם הבחור המדובר. שני הצעירים 'מרואיינים' קלות, ובעיקר מנסים ההורים למשוך אותם בשיחה כי למעשה שני דברים עיקריים עומדים מאחורי המפגש הזה: הראשון הוא לוודא שאכן האינפורמציה שנמסרה הייתה נכונה, והשני – להתרשם ממראה חיצוני ושפת גוף ורושם כללי שהצעיר או הצעירה משאירים. הרי בסופו של דבר, לא מתחתנים עם רשימת שבחים אלא עם בן אדם שיש לו מעלות וחסרונות, וכולנו מעדיפים חסרונות שאיננו רואים לצד מעלות שחשובות לנו.

לאחר המפגש בין ההורים לצעירים המוודא שאינם מפקידים את צאצאיהם היקרים להם בידי מישהו שנראה חורש רע או חסר כל התאמה לרצונות שהצעירים יידעו בהם את הוריהם, ואחרי אי אילו סיכומים טכניים מגיע תורם של הצעירים להיפגש. אבל לפני כן, מבקש מר לוי, אביו של הבחור יעקב, לשוחח על משהו חשוב עם אבי הנערה, חיים כגן.

חיים כגן מרים טלפון כשכל כולו סקרנות, אבל אביו של יעקב לוי לא מותח אותו יותר מדי. "תשמע, אני יודע שאתם חרדים מדורי דורות, אבל אנחנו בעלי תשובה זה עשרים שנה. קח בחשבון שהילדים שלי כבר מכירים את המנטליות החרדית ואת הניואנסים השונים, אבל אנחנו - ההורים - לא. אחד הדברים הנראים, הוא למשל אי נוכחות בני משפחה בשמחות, היות שלצערי בני המשפחה שלי מחרימים אותי טוטלית מאז ששיניתי את אורחות חיי, ואשתי היא בת יחידה שהוריה נפטרו. הדודות והדודים שם לא ממש שותפים בשמחותינו".

חיים כגן מבטל את חששותיו של מר לוי בחיוך רחב שנשמע מבעד לשפופרת. "תשמע, מר לוי, אתה כנראה לא ביררת על הייחוס שלנו כשהציעו לך את הבת שלנו. אשתי היא הנכדה של הרב יעקב שלוסמכר שייסד מוסדות חינוך תורניים ביישוב פלוני בשרון, ושמענו ממנו רק דברים טובים על המעלות של בעלי תשובה. עם המנטליות כבר נסתדר. לא ראיתי שהבן שלך שונה משלי...".

שפופרת הטלפון מספקת פתאום קולות קטועים ואז צפצופים קצובים המסמלים קולות ניתוק. כשחיים כגן מקיש על לחצן סיום השיחה תוהה ומבולבל, מצלצל הטלפון שוב ועל הצג מופיע מספרו של מר לוי. "מצטער, מר כגן, על הניתוק. השפופרת נפלה לי מהידיים. אתה לא מבין מה עשית לנו במשפטים הקודמים שלך. אני וגם אשתי למדנו במוסדות שסבא של אשתך הקים...".

כמה חודשים אחר כך ליוו האבות כגן ולוי את החתן לחופתו כשבידיהם עששיות זכוכית מקושטות בתחרה ובתוכן מרצדת שלהבת הנר הלבן, ומאחור התארגנו האימהות כגן ולוי ללוות את הכלה שפניה מכוסות כדת וכדין, וגם בידיהן אותן עששיות מעוטרות, לאות ולסמל כי הלהבה היהודית הנצחית ממשיכה ללוות גם את הדור הבא.