אותיות בשמיים

רוח צפונית חמקה מתחת לווילון השקוף למחצה שהיה תלוי על מוט מאולתר ומקובע מעל לחלון. לחלון הצפוני כמו לאלו האחרים בחדר ובשאר חלקי הדירה הקטנה, הייתה מסגרת של עץ מתקלף, זכר לנגרות של שנות החמישים של המאה שעברה, שידעה ימים טובים יותר, ימים של פריחה בקיבוץ של השומר הצעיר.

רצפת הטרצו המנוקדת שיקפה בכתמיה עקבות נעלי עבודה שחרצו בה חריצים וכילו את ברק הפוליש שעשה בזמנו הוועד לכבוד חנוכת הבתים החדשים והמרווחים ביותר שידע הקיבוץ מאז היווסדו. כעבור עשורים, עם נדידת דורות העתיד לארצות נכר או לערים הגדולות, בחיפוש אחר הגשמת הקפיטליזם הנכסף, נותר דור המקימים המזקין והולך, שכושרו הפרודוקטיבי נשחק בדרך הטבע, תוהה מה יעלה בגורלו.

בלית ברירה, כשרוב מקורות הפרנסה נסגרו זה אחר זה מחוסר ידיים עובדות ומחוסר מוטיבציה בולט, לאחר דיונים קולניים וניסיונות פאתטיים להיאחז באידיאלים של פעם, נאלצו רובם המכריע של החברים לקבל בהכנעה את תכתיבי המציאות. הקיבוץ יצא להפרטה.

מה שאפשר היה למכור מכרו. רוב האדמות שמזמן לא עובדו כראוי, עברו הסבה מיידית במסגרת שינוי ייעוד מאדמות חקלאיות לפוטנציאל של בנייה, כשהכל פתוח לבנייה פרטית, למרכז קניות, לתחנת דלק שתשרת את הקונים, ואת הבתים המיוחדים שבחלקה הצפונית ייחדו להשכרה של תושבים מבחוץ אשר חפשו איכות חיים הרחק מן הכרך הסואן.

וכך היא הגיעה לשם, לדירה הצפונית עם החלון המתקלף שווילון שקוף למחצה, מבד הודי מקורי שהביאה בעצמה מהודו, מצייר עליו גלים של תכלת סגול וצהוב עם כל משב.על הרצפה היה פרוש מרבד ארוג מחוטי כותנה צבעוניים שקנתה בדליית אל כרמל ביחד עם כריות רקומות ואהיל דמוי באטיק שהשתלשל ממרכז התקרה. היא הייתה מורה ליוגה. את זה היא למדה מהמאסטר הגדול במזרח, וחן תמיד היה נסוך על פניה. עיקר ההתמחות שלה היה ביוגה לפעוטות וקשישים, כאלו שקצת קשה להם. סבלנות האין קץ שלה הצליחה להניע את כולם ללא יוצא מן הכלל.

בשנה השנייה שלה בשכונה הצפונית היא פגשה את דלית התמירה עם שיער עבות אסוף בסיכה שהזכירה לה את דהרמסלה. למה דהרמסלה? כי שם היא מצאה סיכה דומה שברגע שנשבר לה הקפיץ זרקה אותה באיזה חניון שלא זכרה איזה, ועכשיו, כשדלית רכנה מולה כדי לקחת מגבת מתיק הפלסטיק שלה, על שפת הבריכה בקיבוץ נלכדה הסיכה במבטה ועוררה בה געגוע למוכר ולרחוק - הודו.

"אז כמה זמן היית שם?", שאלה את דלית. "כמעט שנה", היא עטפה את עצמה במגבת והשתרעה על מיטת השיזוף. "מתי חזרת?", דלית פקחה עין אחת מסונוורת כשידה השמאלית מצילה על פניה. "לפני חצי שנה, משהו כזה. מתי את?". "אני?", היא כמו ניסתה להיזכר, מה שלא היה באמת ניסיון להיזכר, אלא יותר סוג של התרפקות. "פעם אחרונה שחזרתי הייתה לפני שנה וחצי בערך. עכשיו אני אוספת כסף לנסיעה הבאה".

"אה, באמת? פעם אחרונה? אז היית שם יותר מפעם אחת אני מבינה", דלית הציצה בה חצי מחויכת. "כן, ועכשיו אני רוצה להגיע לקורס המתקדם של המאסטר שלי ביוגה. קיבלתי מייל לא מזמן, זה מתחיל בעוד חודשיים. נראה, בינתיים יש לי רק חצי מהסכום".

"והוא לא מגיע לארץ לפעמים?", שאלה דלית. "נראה לך?", היא הייתה משועשעת מעט, "מגיעים אליו מכל העולם, מה יש לו לחפש פה". "איך העבודה?" שאלה דלית והחליפה צד. "בסדר". היא חשבה לעצמה שבקצב הזה היא תפספס את הקורס וזה עשה לה משהו שלא הצליחה להגדיר. "ומה תעשי אם לא תצליחי לגייס את הכסף?", שאלה דלית בסקרנות אמיתית, לא סתם כדי להקניט. היא משכה כתפיה בשתיקה. "יאללה, בואי למים", אמרה דלית. "נורא חם".

אחר כך הן החליטו לקפוץ למרכז של היישוב הסמוך כי מישהו שדלית הכירה צלצל ואמר שיש שם הרצאה בקבלה או משהו כזה וזה בטח נורא מעניין. בסוף ההרצאה לא הייתה על קבלה, אבל היה שם איזה דתי עם חליפה שחורה ועניבה ששתיהן לא הצליחו להבין איך הוא מסוגל ללבוש אותה בחום כזה. והוא דיבר כך ששתיהן והבחור שדלית מכירה היו מרותקים עד שאף אחד מהם לא חש שכמעט שעתיים עפו להם כלא היו.

שבוע לאחר מכן הן הגיעו להרצאה נוספת, סקרניות, שזופות ורעבות. אחרי ההרצאה הן הלכו לקפה גרג והזמינו תה צמחים וסלט חסה ועלי בייבי עם פלחי תפוז ואשכולית ושתיהן היו מופתעות איך הצליחו להשיג את הפירות האלה בתקופת הקיץ. הן כמובן ניתחו את מה שהמרצה אמר, וכל אחת חשבה אחרת מרעותה. לא שהיו חילוקי דעות ביניהן, אלא כל אחת הבינה את הנאמר שם באופן שונה, וזה היה בסדר, אפילו מעניין, כי הן גילו שהן יכולות לדבר פילוסופיה בלי לעשות קודם מדיטציה או יוגה או משהו בדומה לזה. דלית אפילו אמרה שהיא מרגישה 'מרוממת' כי זה מעורר מחשבה וזה מזכיר לה את התקופה שעשתה במנזר בודהיסטי במדיטציות והרהורים עמוקים על האור הפנימי.

בשבוע השלישי הייתה הרצאה על לשון הקודש, והמרצה הסביר שהיא השפה שבה השתמש הבורא בתהליך הבריאה. היו לו הרבה דוגמאות משפות אחרות שמבחינה פונטית לכולם היה גרעין דומה למה שהוא קרא 'המקור בלשון הקודש' ומבחינתן זה היה לא שונה מעברית מדוברת. לקראת סוף ההרצאה דלית הבחינה שרעותה לבשה מבע רציני ומהורהר עד שלא הייתה לה סבלנות להמתין עוד ולחשה באוזנה "מה קורה?". ואז המרצה אמר 'תודה על הקשבתכם, ניפגש בעזרת ה' בשבוע הבא'.

בדרך, דלית פטפטה כדי לכסות על השתיקה של חברתה, ובלבה שמחה שהדרך קצרה. כעשרים מטרים אחרי שעברו את שער הקיבוץ דלית עצרה את הרכב ואמרה "טוב, אז עכשיו תורך". "מה, שאני אנהג?". "לא, מצחיקה. עכשיו תורך לדבר". היא לא הבינה, או שלפחות העמידה פנים כלא מבינה, אך דלית הייתה מספיק עקשנית להוציא ממנה אפילו בכוח אם יהיה צורך בזה.

"בהתחלה רציתי לבלוע הכל", היא סיפרה לבסוף ודלית הנהנה בהסכמה. "עשיתי שטויות, את לא מבינה. בהתחלה הגעתי לגואה עם חברה שהכרתי. היה מדהים. החופים משגעים, ראינו דולפינים, שטנו לידם, הם לא פחדו מאתנו. פגשנו המון ישראלים, חגגנו, אכלנו פטריות (סם) לא מסוכנות. היה לי בעצם המון מזל כי כמה חבר'ה נפגעו מאכילת פטריה כזאת. הם היום בטיפול פסיכיאטרי. ניסיתי כל מיני, את יודעת. פעם כמעט תפסו אותי בשדה התעופה עם מנה בתיק. מזל שהיה לי מספיק שכל לזרוק את זה לפני שפתחו לי אותו.

"הייתי שם יותר משנה לפני שחזרתי לארץ. כשהגעתי לדהרמסלה זה היה ברור שאני הולכת למרכז למדיטציה דהמה סיקהרה לעשרה ימים של וויפסנה. כולם כמעט עשו את זה, ואני, בסוף המסע שלי, לא יכולתי שלא. קיבלתי בקתה קטנה לעצמי. הייתי לבד. אין עם מי לדבר גם אם את רוצה. בשלב מסוים, משהו כמו ארבעה ימים אחרי שהייתי בשתיקה מוחלטת, הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת. כמה אפשר לשתוק. יצאתי החוצה, הסתכלתי אל השמים. השמים היו מלאים באותיות. את לא מבינה, חשבתי שאני הוזה. שפשפתי עיניים, והסתכלתי שוב, כל השמיים מלאים באותיות.

"לא שהיה כתוב משהו מוגדר, סתם אותיות מפוזרות, אבל את יודעת מה היה הכי מדהים? אלה היו אותיות עבריות. את בטח חושבת שלקחתי משהו, נכון? אז לא, אני הייתי נקייה, תאמיני או לא, זאת הייתה התקופה הכי שפויה שלי בהודו עד אז. לא נגעתי בסם, בטח לא מתחילת הוויפסנה. אני זוכרת שמה שחלף לי בראש זה שכמה מוזר שבהודו השמים כותבים בעברית", היא צחקה, "ואת יודעת, עד ששמעתי היום שהבורא ברא את העולם בצירופי אותיות של לשון הקודש, אף אחד לא שמע את זה ממני. כי מי היה מאמין?".