טרם יקראו

זה היה ביום שישי. הילדים חזרו כבר מהגנים, הבית בלאגן והלחץ הרגיל לפני שבת של הכנות, ניקיונות ובישולים. את הילד הקטן שלי, שמוליק, הכנסתי למיטת התינוק שלו, עם בקבוק מתוך תקווה שילך לישון ואנחנו נמשיך להתארגן.

אחרי כחצי שעה של שקט מכיוונו, פתאום נשמעה חבטה ואחריה בכי. הילד הפחדן שלי, שמפחד אפילו לקפוץ מדרגה אחת קפץ מהמיטה וקיבל מכה. יש רגעים שבורא עולם מאותת לך, היי, אני רוצה אותך קצת. אבל אני בתוך ההמולה והלחץ של יום שישי - לא יכול עכשיו לשמוע איתותים. הילד נפל ונחבט? חיבוק וסוכריה והכל בסדר. מה לעשות שהילד לא נרגע, וממשיך לבכות בהיסטריה. ואני מכיר את שמוליק שלי, ילד שלא בוכה משום דבר. לא מנפילות, לא ממכות מהאחים, ופתאום הוא בוכה - צורח ממש. אשתי ניגשת לבדוק אותו ורואה שהיד שלו נפוחה. נפל על היד. ממש ה' מנסה לעצור אותי באמצע המרוץ. אבל אין לי זמן, יש לי שבת להכין. אז היד נפוחה? שמים קרח וזה עובר. 

אחרי זמן נוסף שהילד לא מפסיק לבכות אנחנו מתחילים לחשוב שיש לו נקע ביד. נקע? לא מתאים לי עכשיו. טוב, אני ארוץ איתו לשכן שגר לידי ברחוב, שמתנדב במד"א, שינסה לראות האם זה משהו שמצריך התערבות. אני מרגיע את אשתי - כמה דקות ואני חוזר.

אח אח, כמה דקות... השכן הנחמד מסתכל על היד ופוסק: צריך לנסוע ל'טרם'. יכול להיות שצריך בדיקה רצינית. אולי צילום. ייתכן שיש לו שבר.

אני לא מתעורר. הקב"ה ממש מנער אותי - אלעד, שים לב, אני רוצה לשמוע אותך, תירגע רגע. אבל אין לי זמן עכשיו. אני צריך לנסוע מהר ולחזור לפני שבת... אני מתארגן, לוקח את הילד ונוסע לטרם, עם הבטחה לאשתי - אני חוזר בעזרת ה', תמשיכי להכין שבת.

רבות מחשבות בלב איש. כל הדרך הילד בוכה, לא נרגע. ב'טרם' מכניסים אותנו מיד בלי לחכות בתור - פשוט כי הילד היסטרי. צילום. תוצאות. והרופא מודיע לי - צריך לנסוע לבית חולים, לעשות לו גבס, ויכול להיות שצריך ניתוח.

ניתוח?? כולה הילד נפל מהמיטה. אבל הרופא אומר שייתכן שנפגע לו המרפק וזה אזור עדין. בקיצור, אני מתחיל להבין שהשבת אני לא בבית. אני ואשתי מארגנים סידור לילדים אצל גיסי, ונוסעים לבית החולים.

בבית החולים העולם זז אחרת. המתנה של שעות במיון, אם הילד צורח אז נותנים לו משכך כאבים חזק, ומחכים. השבת נכנסת ואנחנו במיון. ולאורך כל הזמן הזה לא מצאתי רגע אינטימי אחד עם בורא העולם. צילום נוסף ליד, ואכן, צריך ניתוח.

ניתוח לילד בן 3 זה דבר מפחיד. במבט לאחור אני ממש רואה איך ה' מתחנן אלי שאתפלל אליו. לא רק להגיד תהלים.  לא עוד תפילה, ה' רוצה ממני משהו עמוק - שאקלף את הכל, שאעמוד לפניו מכל הלב... אבל אני בתוך ההתרחשות, מברר על רופאים, מתכונן לניתוח - ובסך הכל ניתוח שבר קטן, חצי שעה והילד בחוץ.

הניתוח מגיע. הרופא ניגש להסביר לנו - מכניסים לו ברזל קטן ליד כדי שתחזור למקום התקין. הניתוח כמובן בהרדמה מלאה, ואחד ההורים צריך ללוות אותו לחדר הניתוחים.

פתאום אני מרגיש פחד. איך זה? הרדמה מלאה? לשמוליק שלי? אבל הרופא דוחק בי, הצוות מוכן ומחכים לנו. אני לובש את הבגדים הירוקים לפני הכניסה לחדר הניתוח וניגש איתם.

שמים את שמוליק שלי על שולחן הניתוחים והוא הקטנצ'יק צועק וצורח. מכאבים, מפחד וגם מהלחץ של אבא שלו. הם מניחים עליו בכוח מסיכה עם חומר הרדמה ולאט לאט הבכי נחלש...

פתאום אני מרגיש את אבא שבשמים, ממש מעל הכתף שלי, לוחש לי - אז מה אלעד, יש משהו שאתה רוצה לספר לי? ופתאום אני מוצא את עצמי עונה לו: "אבא יקר שלי. אני מפחד. אני דואג. אני סומך רק עליך. החיים שלי בידיים שלך, והחיים של שמוליק שלי בידיים שלך. אני מתחנן לפניך,  זה שמוליק המצחיק והחייכן שלי. תחזיר לי אותו עוד ארבעים דקות בריא, שמח וצוחק. וגם אבא, תודה על הרגעים האלה."

וכך יצאתי אל חדר ההמתנה.

היום הילד שלי כבר חזר לטפס ולקפוץ. לא נשאר לו שום סימן מהמכה והוא אפילו הפסיק לפחד מלקפוץ מעל המיטה. אבל אני את התפילה המיוחדת הזו, את ההרגשה של ההישענות על ה', לא אשכח לעולם.