יחזקאל מירושלים של מעלה

בסמטה קטנה הסמוכה למעדנייה הפינתית של מר גוטמן, נחבאו להם שלושה בתים – אחד בתחילתה ושניים בסופה. במבט ראשון נראו הם כחלק מהקיר העשוי אבנים אבנים, אך מבט ממושך יותר גילה כי למעשה בתוך הכוכים ישנם חלונות התלויים על בתים, או יותר נכון חדרונים. הבית בתחילת הסמטה היה שייך ליחזקאל הבנאי. לא משום משלוח ידו זכה יחזקאל לכינוי זה, שהרי מימיו לא נגעו ידיו בטיט או בטון. אלא שזכה בכינוי זה הודות למנהג שהפך להיות מרכזי ביותר בחייו של יחזקאל - מנהג אחד מבין שניים שהיו לו - איסוף אבנים . לא סתם כי אם חלוקי נחל, מנחל גיחון שהיה סמוך לביתו.

ובמה עסק יחזקאל לפרנסת בני ביתו? צריף קטן היה לו בחצר הסמוך לבית (לחדרון) בו התגוררו הוא ומשפחתו. בצריף היה מתיך ומנפח, מתקתק ומלחים מתכות לכדי חישוקים קטנים ונאים, טבעות מעשה ידי אומן. יחזקאל היה צורף. לא שבאותם ימים יכלו אנשי ירושלים לקנות בכספם משהו חוץ מאוכל, אלא שחתונות עדיין היו, וכדי לקדש יש צורך בטבעת.

למרות שישב שנים ארוכות בצריף קטן וחשוך, מאמץ ראייתו כדי שלא לטעות בדקויות, לא רק שלא נפגמה היא - אלא אף התחדדה לכדי ראייה פנימית לעומק אל תוך נפשו של האדם (ויש שטוענים אף של העולם). כשעוסקים בהפיכת זהב וכסף לכדי חפצא דקדושה הקונה אישה לאיש – מתחילים להבין משהו בעניינים של הלב. אנשי השכונה היו אף מתלוצצים ואומרים כי כנראה משהו מאור המתכות נדבק לעיניו של יחזקאל, שכן בהקו הן תמידית באור תמוהה - לא מובן.

האור הזה נצנץ ביותר כאשר היה מברך את העומד מולו בברכת כהנים ומנשקו על מצחו, כדרכו בקודש. בכל פעם שהיה הלה העומד מולו כועס על יחזקאל, מחמיץ לו פנים, מכנהו בשם או פוגע בו באיזושהי צורה – זה היה מנהגו השני (רק לא ידע שום אדם ששני מנהגיו התמוהים קשורים בקשר הדוק זה בזה).

מספרים כי פעם כשחזר מהגיחון ובידו חלוק נחל גדול ויפה, מעדה רגלו ונתקל בנער צעיר. בלא מתכוון נשמטה האבן מידו ופגעה ברגלו של הנער. הנער, שכנראה היה כעסן מטבעו, החל לצעוק כנגד יחזקאל ולכנותו בכינויים מכינויים שונים. יחזקאל כמנהגו שתק, אחר כך בירך את הנער בברכת כהנים, ונישקו על מצחו. הנער ההמום הביט ביחזקאל שניות ארוכות, ומיד הסתלק מן המקום מבולבל ומפוחד משהו.

יחזקאל, שהיה בדרכו הביתה, שב על עקבותיו אל הנחל, שלה ממנו חלוק נוסף וחזר לביתו כשבידיו שני חלוקים נאים. לחלוקי האבן שאסף מאז עומדו על דעתו הקצה פינה מיוחדת בביתו שכאמור לא היה גדול גם ככה. שתקן היה יחזקאל, ולא הרבה בדיבורים, ולכך בצירוף שני מנהגיו התמוהים נחשב לתימהוני ולמוזר. עברו השנים, וערמת האבנים בביתו של יחזקאל הלכה וגדלה. אשתו – אדלה, לא יכלה לשאת זאת, ובכל פעם שכעסה והפטירה בבוז כנגד בעלה, הייתה זוכה בברכה, ובלא ששמה לב לכך - אף באבן נוספת. עברו השנים, הזמנים התחלפו, והתרחבו שכונות ירושלים. גם יחזקאל התפרנס קצת יותר ברווח. שוב נמצאו קונים שיכלו להרשות לעצמם, או יותר נכון לנשותיהן, להשתמש בכספם לדברים מלבד אוכל.

אשתו של יחזקאל הציקה לו שוב ושוב על מעבר לדירה גדולה יותר, אך יחזקאל לא רצה. "והיכן נגור?" היה שואל. "כאן קרובים אנחנו לכל מקום. הרבה קדושה יש כאן. הקירות שלנו ספגו את כל התפילות. וחוץ מזה, אין בשכונתנו דירות מרווחות". "אז נעבור לשכונה אחרת", המשיכה אשתו. "אינני חפץ בשכונה אחרת. כאן אנו מרחק הליכה מהנחל ו...". "שוב אתה והאבנים שלך. מתי כבר תפסיק עם זה? אתה כבר מבוגר".  "כן, מבוגר. דווקא משום כך", ענה.   "דווקא משום כך", חזרה בכעס מלווה בבוז כמעט בלתי נשמע. "חידה היית וחידה תישאר יחזקאל", אמרה. יחזקאל, שהיה יכול לשאת את לעגם של האנשים, לא יכול היה לשאת את זה של אשתו. תמיד אהב אותה, והפעם היה מוכן לשלם על כך ולספר לה, ולו כדי שלא תבוז לו עוד.

"דווקא משום שאני מבוגר", אמר. "יודעת את אדלה שקצובים הם חייו של אדם. ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים. לא נשאר עוד הרבה עד שאעבור מן העולם, ומי יודע אם לא היום הוא יבוא?". "מי יבוא?", שאלה אדלה שנימת הכעס המהולה בבוז נעלמה כליל מקולה, ושמהכרותה עם בעלה ידעה שעומד הוא לפתוח בפניה את סגור נפשו. "הוא יבוא", השיב יחזקאל. "בן דוד. כשיבוא בן דוד ויבנה את בית מקדשינו רוצה אני לקחת בו חלק. יודעת את שצורף פשוט אני, ובוודאי יצמאו טובים ממני לקשט במלאכתם את בית המקדש. אולם בנאי טוב ממני, אדלה, ספק אם יוכלו למצוא. כשהייתי ילד לימדנו הרב שבית המקדש נחרב על שנאת חינם ושעל ידי אהבת חינם הוא ייבנה. ומאז, מרגע ששמעתי דברים אלו, נכנסו טוב טוב ללבי, והחלטתי להיות בנאי. החלטתי שבכל פעם שיהודי יכעס עלי, יפגע או ישנא, לא רק שלא אשיב לו באותו המטבע, אלא אף ארבה אהבתי אליו. היו פעמים שהיה לי לא פשוט ואז החלטתי להוסיף את ברכת הכהנים - לא למען זה העומד מולי, אלא לי - לתזכורת . תזכורת ללויים בדוכנם ולכהנים בעבודתם. תזכורת לבית החרב שעלי לבנות.

"ומיד לאחר שהרגשתי כי ה' סייע בידי והצלחתי להתגבר, הלכתי ושליתי עוד אבן מהגיחון. עוד אבן שזכיתי לקנות, לקנות קניין בתמורה. אבן אחת בכל פעם. על כל אחת מהאבנים העומדות פה שילמתי באהבה. באהבת חינם. את מבינה אדלה, אינני יודע אם ימצאו בנאי טוב ממני. את בית המקדש כבר התחלתי לבנות. לא כל אחד זוכה לראות אותו. רק אלו שראייתם מגיעה עד ירושלים של מעלה. ממה שאני רואה, הבסיס כבר איתן. צריך רק מעט סבלנות...".

שתקן היה יחזקאל .לא הרבה מימיו לדבר. אך נדמה כי באותה השעה בה סיפר לאדלה מעט מן המעט, לא הייתה שיחה יפה יותר בכל רחובות י ר ו ש ל י ם.