את כן מושלמת - הטור של אוריין רייס

היא יושבת מול חלון פנורמי, שמשקיף על עיר גדולה, מסתכלת החוצה, מחוץ לעצמה. קו האופק ישר ושרוף. אשה-ילדה, שמשחקת בשיער בלונדיני בוהק למרחקים, שהזכיר את שלי קצת יותר מידי, בכדי שאאפשר לעצמי להתקרב אליה.

סתם עוד רביעי בשבוע, איפשהו בשלהי חורף ה'תשס"ט. היא נבלעת בתוך כסא שחור, מול רב הדור פנים עם עיניים רכות, שלעלבונה, לא בדיוק התרגש מזה שהיא באה. שם, מתוך בניין מתגרד, שקליפתו מרה, אך הפרי בתוכו, כעלים לתרופה, גילתה לי הילדה הבלונדינית, שהיא זכתה להארה שהפכה את עולמה. וכך היה:

"כשהייתי קטנה, איזה מישהו אמר לי 'את מושלמת!', וזה היה לי נעים", היא ירתה עליי, מבלי לברר אם אני בכלל מעוניינת לשמוע. "לא קלטתי שהתמכרתי לתחושה, ושיוויתי אותה לנגדי תמיד. השתכנעתי שזה או הכל, כלומר הדרך ה"מושלמת" שלי, או כלום". כך היה 28 שנים מחייה.

"ואני לא זוכרת אותו, את זה שאמר לי את זה, אבל את זה שאמר לי 'אף אחד לא אמר שאת -צריכה- להיות מושלמת!', אותו, אני אזכור לנצח נצחים", התריסה בי באישונים שטורפים את החיים כבר יותר מידי שנים. בלי רסן. בלי צמצום. שוכחת את עצמה ואת המציאות שחלה לגביה.

"חוץ מהקב"ה – אף אחד לא מושלם, אז פשוט תפסיקי לנסות להיות, ולבזבז את זמנך בלשכנע את כל העולם שאת כזו, הבנת?!", אמר לה בחמלה הרב עם העיניים הרכות, כשעל פנייה צונאמי אבוד.

ולא. היא לא הבינה, אם תהיתם. מיותר לציין, שהיא אפילו לא התחילה להבין בזמנו את גודל 'המקיף' שנולד בה, אבל ככה התחיל הקשר שלה עם השם יתברך.

כולנו חולים באותה מחלה

"אל תרגישי מיוחדת", הוא המשיך לעודד. "לא מהסיבה הזו לפחות, שכן כולנו חולים באותה המחלה. זה רק המינון שמשתנה. אף אחד לא דורש את זה ממך - הקב"ה לא רוצה שלמות! הוא רוצה ממך יהדות נינוחה ושמחה! ובכדי שתשכחי את זה, הבעל דבר עומל מינקות על התכסיס המושלם, שיגרום לך להאמין לו ולעצמך, בעצם, שאם את לא מושלמת - את נכשלת, מאכזבת את עצמך ואת ה' ח"ו, על שלא קורצת מחומר של צדיקים, ושכל זה לא בשבילך. הכל רק כדי שתרימי ידיים". 1:0. לטובת הרב עם העיניים הרכות. היא שתקה.

"אז 'איך', את שואלת?", (הוא לא חיכה שתשאל..), "פשוט! הדור הזה נאנק ממלחמת התשה עצמית. יש לנו 'גוג ומגוג' תמידי בתוך הראש. טרף קל למפלצת רודפת שלמות בדויה, ששולחת אותנו לעסוק בתפל - בעורלת הלב, במקום בעיקר - בפנימיותו. מפלצת, שמשכנעת אותנו להציב לעצמנו רף, שמראש ידוע, שלא נעמוד בו לעולם. גשמי, רוחני – זה לא משנה. כל טעות בדרך לאותה צמרת פסגת השלמות ההיא, שרק נדמה לנו שמצופת מאיתנו, מנופחת למימדים חסרי פרופורציה, שמטרתם להנחית, להחליש ולייאש אותנו". 2:0. והוא לא עוצר באדום.

"בדיוק את זה היצר לא רוצה שתדעי, שהמושלמת הזו שבך, זו שהוא המציא עבורך (לנוחיותו) - הורסת אותך. זו שרודפת אחריך בלי צל מסגיר, כדי שתוותרי ללוחמת הקדושה שבך. הרי היצר ההרסני יודע שאי אפשר לחיות ככה, בלחץ, בטירוף, בריצת אמוק אחרי כל מה שאת חושבת שהוא המושלם בשבילך. שמח לה, למפלצת הזו, שאת משלה את עצמך, שרק כאשר תשיגי את 'המושלם' הזה שלך – תשיגי איתו גם את האושר המושלם". 3:0. היא מריחה תבוסה...

"ואז מה קורה? הוא נותן לך מנות כפולות של אשליה ישירות לווריד, שתאמיני שאת מנהלת את העולם. כוחי ועוצם ידי. עד שבאה המציאות המושלמת של הקב"ה, דופקת לך על אדן החלום, ומכה חזק פעם אחר פעם. ואת? את נשארת כהרגלך בקודש לאסוף את שברי המחשבות של איך זה היה 'אמור' להיות אילו רק... שוחה במרה שחורה שיונקת לך את השמחה". 4:0. היא מרגישה איך האוויר בחדר מתקצר לה.

דור שמשתכר במסיבת רחמיים עצמיים

"גברת, תכניסי לך טוב-טוב לראש, שהניסיון שלך ושלי ושל כל הדור הזה, הוא לא שתעמדי בנסיון - כי את לא. הניסיון האמיתי היום, הוא כמה זמן ייקח לך להתרומם מהרגע של הנפילה הכואבת וצריבת האגו המדמם – על שלא עמדת בניסיון, ועד לנפילה הבאה. השאלה האמיתית היא לא 'איך לא עמדת בנסיון?', אלא כמה זמן היית למטה והשתכרת במסיבת הרחמים העצמיים שלך, ולכמה מצוות החמצת פנים בדרך, עד שהשכלת לקום ולתת התנגדות להתנגדות שלך. כמה פעמים דנת את עצמך לכף חובה והאמנת ליצר שאת, וזו שבמראה שלך, אשמות?". 5:0. גיים-אובר.

"צאי החוצה", אמר לה בשקט, וסימן לעבר גורדי השחקים שהסתירו ירח מפויס, בעודה מנגבת עוד קצת ממה שמרח לה את האיפור. "צאי ותגלי עולם לא מושלם. עם אחת כמוך - לא מושלמת, שחזרה בתשובה לא מושלמת. עם אנשים לא מושלמים, שהמפלצת שלהם תגרום לך להאמין שהם כן, כדי שתתבזבזי עוד ועוד זמן יקר מפז, בלגרום להם להאמין, שגם את - מושלמת".

ופתאום ורעמסס, בלי שום הכנה מוקדמת, הוקל לה, וטון של עולם ירד מעליה. זה היה ניכר עליה כשהוא חייך באבהיות מכילה. "צאי! עולם מואר מחכה לך. צאי, כי עמוק בפנים, אפילו את יודעת, שאת תחפשי להיות קרובה דווקא לאלו שיאפשרו לך להיות את. ה-את, הלא מושלמת. ה-את שהיא פשוט את", קבע.

הוא קם, סגר את הספר ב-"בָּרוּךְ ה' לְעולָם, אָמֵן וְאָמֵן", וכיבה את האור מעליה.

ואיזה אור שנדלק לה, וכמה גדול שזה היה עליה, בכמה מידות מתוקנות לפחות. אז היא עשתה העתק-הדבק, ושלחה אקספרס למרתפי מוחה – שיעלה שם אבק לשלוש וחצי שנים.

עד לערב התרת נדרים, ערב ראש השנה התשע"ז.

בית הכנסת "שלוש" בנווה צדק, עיר ילדותי. אפס מקום. מינוס מאה חמצן. פלוס 200 מלאכיות קטנות-גדולות, שמבקשות להתיר את אשר נשבעו ברגע של אמת, לאמת המוחלטת, שאוהבת אותנו, כך או כך, בשמיים ובארץ. כל אחת נאחזת במסירות מטרידה (כי גם שלי כזו), באותיות הקדושה כהיו ולא חלמנו חלום. חוששות שמה יפספסו מילה.

כמו כל שנה בצעד פולני, מהססת אך נחושה להיות קשובה, ו"להאבק" על מקומי הצפוף והחנוק, שבקושי רב מתעקש לעמוד על המשמר. כמעט וירדתי משלוותי.

ואז, הישרתי מבט, והנה היא היתה - אותה אחת ממש! אותה בלונדינית מתוקה מאותו סיפור רדום, מפעם. זיהיתי אותה בשניות, מתוך ההמון. עומדת לה נקייה מעצמה. שלימה. קצת גיבורה, קצת אבודה, אבל עם חרב של חיים מונפת ושלופה. מעוררת השראה.

הסתכלתי עליה מהופנטת והתרגשתי. לפתע הבנתי, שיש סיכוי שה"מושלם" של זו שלידי, אולי ראוי עכשיו יותר ממני לחיבוק מספר התורה המהלך, וזה בדיוק מה שמשרת את הניסיון הפרטי שלי - להשלים עם תיקוני ועם המציאות הלא מושלמת שלי. אולי, משום שכל רגע כזה, בו אנו מתנהלים ב"חוסר שלמות", מרפים ויודעים כי הוא ה', אנו קצת יותר קרובים לעצמנו ואליו יתברך.

ואז הבנתי: המושלם שלי הוא לא המושלם של זו שממולי, וכשמבינים את זאת באמת, זה, לכשעצמו, כל כך משחרר! אפשר להישען אחורה ופשוט לחיות. לקלקל ולתקן ושוב מהתחלה. כי רק ככה זה מושלם.

מהצד היה נראה שסוף כל סוף לראשונה, היא הרשתה לעצמה לרדת מהבמה. מבמת השלמות. וזה הפך אותה לנגישה. לקרובה. חייכתי לעצמי. היכלתי אותה - את אותה ילדה לא מושלמת, שמזה שנים, היום, אולי טיפה יותר שלמה. זו שכל כך רוצה לחיות, ולהיות - לא מושלמת, ועכשיו, אני מקווה, שהיא גם תרשה לעצמה. כי לכבוד השנה החדשה הרשתי לה להודות, שהילדה ההיא, היא בעצם אני, שהוא קורא לה "אשתי".