חנוכה והדיאטה הרוחנית

אתחיל מהסוף: יש לי בטן מלאה על דיאטה, ואני ממש לא מתלוננת. להיפך - כשם שאני בהודיה כנה לקב"ה על כל הפינוקים הרוחניים שזכיתי לאסוף בדרכי הנכונה, כך גם על הגשמיים, אבל לצורך ההמחשה - תזרמו איתי. והופ, חוזרים להתחלה...

יום מיתולוגי נשגב. אני נבעטת מהשמיים לעולם מטה, אחרי ויכוחים קולניים בין הגדול והנורא, שמלטף ומרגיע ש"יהיה בסדר", לבין הנשמה שלי, המבועתת מהניסיון שהיא עתידה לעמוד בו עוד רגע, כשתרד מהשמיים ותהיה כלואה בתוך גוף יצרי, על מנת להשלים את תיקונה.

עד כאן הכל ברור.

אז בואו נשים על השולחן את הידוע מראש – המערביות מכתיבה לנו חיצוניות חולה ולנשמה שלי בהחלט היה ממה לחשוש. זה קיים בכל פרמטר של הדור הזה. שלטי חוצות שהתוכן השיווקי לא קשור למוצר, העיקר לתפוס את העין. מוכרים לנו בגדים "מורכבים" ונותנים לנו לחשוב שאנחנו ייחודים, בו בזמן שמסתמכים על טרנד מוכתב מראש בשטנץ סכמתי. פרדוקסאלי לחשוב, שדווקא הצבעוניות המוגזמת משאירה אותנו חיוורים וזהים, כמו קו קבוע שלא מאפשר לצאת מהקווים. אז אחרי שהגדירו לנו את המעטפת, עכשיו גם פסקו לנו מה הוא הקוטר "הראוי" למלבוש של הנשמה שלי. מי יושב מאסר עולם על רציחת הנשיות - אין איש יודע.

אז דווקא השבוע הוצפו החולשות שלי. בכל זאת חנוכה - חודש של נסים ונפלאות!

7:30 בבוקר. יצאתי מהבית להתבודדות היומית שלי עם השם (יומית? יותר בכיוון של חודשית בואו נודה, אבל מי סופר...). שמונת הנרות מאתמול בלילה עדיין מחייכים אלי מחנוכיית חב"ד הענקית שניצבת בפתח הבניין של בית הוריי. חנוכה מלשון חינוך - לחנוך את עצמנו, מופיע אחרי חודשיים בלי חגים, ובו יורד האור האמיתי.

"מוזר", אני עוצרת להבזק ואומרת לעצמי: "במקום סימבוליות של חג ממסגר, שבו היית אמורה לעמוד בגבורה מול תאוות האכילה שלך, שפרוסה לראווה על מגוון טעמיה וחידושיה המודרניים, שמנצנצים מבעד לראש סופגנייה מדושנת עונג, דווקא בשבוע הזה, שכולו אורות גלויים וגנוזים, את מוצפת בחולשות שלך, וכל הרוחניות והמשמעת שלך הולכת לטמיון... לא חבל?!". חבל, אך מדויק.

המשכתי עוד כמה צעדים עד לרכב. נעמדתי ובעודי משחקת עם שלט הרכב, הרבה אחרי שהוא התעורר לנסיעה, הבנתי שכשאני מציבה לעצמי גבולות ברורים, נאמר בצורת דיאטה (או כל שם עצם אחר בצורת גחמה שברצוננו להשמיד), נוצר ומתבצר לי במוח מן שבב וירטואלי, עם דרישות "לסדר" את הרעב שלי. מעין רס"ר דמיוני שבודק אותי כל פעם מחדש, וזה הופך אותי רוחנית יותר. בדוק. 'איך', אתם תוהים? למעשה, עצם קבלת ההחלטה על השינוי גורמת לי לחנך, לחנוך ולבדוק עם עצמי:

"האם את באמת רעבה, או אוכלת משעמום/ פיצוי? האם את עוצרת את עצמך לפני טעימה חטופה-מתמשכת מסיר מפיץ מרגליות, או מחכה לישיבה מסודרת בשולחן שמכבד את הנכנס לגופך? האם את מזנקת לצלחת וטורפת ללא בקרה והכרה, או נוטלת ידיים, מברכת בסבלנות וכוונה, ומתרגלת אכילה יהודית מתורבתת שגורמת לך להאריך ולהעריך את הנאכל?". דממה.

ישבתי ברכבי ונדהמתי מגעגוע עמוק שהציף אותי. געגוע שמחזיר לימים שהיו בסה"כ לפני אך שבועיים. לפני החג והריחות שליבו את בואו. ביני לבין קוני אני יודעת עד כמה הרוחניות שלי מושפעת מהאכילה שלי. רק אני יודעת עד כמה השבוע הזה הראה לי את עצמי בשיא אנושיותי. נעים מאד תאוות אכילה – אוריין, אוריין – תאוות אכילה. תתיידדו!

וזה תקף לגבי כולנו כמדומני. כל אחד והתאווה שלו, כמובן. אצל אחד זה "האויב הפחממתי" שמנקר בתא המדידה ומעודד ללשון הרע, אצל אחר זו הרדיפה לכסף שמטשטשת את המוסר בדרך להשגתו ומעקמת עקומה חדה של ערכים ידועים לשמצה, לאחרת אלו חנויות האקססוריז/ היהלומים/ משקפי השמש שמסנוורים מבעד להשתקפות חלון הראווה שמשכיח את החיים ואת הילד שממתין בחוג, ואצל "ברי המזל" זה הכל ביחד.

"חכם בורא עולם", גיחכתי באירוניה. "אור לבד לא מאיר. אין לו את מה. אור מאיר בתוך חושך, כי רק ככה יש לו התנגדות ואת מה להאיר". אני שומעת את האסימון נופל לי בתוך הראש, ואז, מישהו כמו לוחש לי בלב: "עד עכשיו היה לך קל, אה?! ברחת מניסיונות של חושך או הסתת ראשך, כדי לא לראות שהם שם. וגם הוא שם. אבל הם היו, ויישארו שם תמיד. אין יופי בלי כיעור. קשה באימונים קל בקרב? לא כשאת בטוחה שהאימון הוא בעצם הקרב. מבחן אמיתי הוא לא כשאין קשיים - מבחן הוא כשאת צריכה להתמודד, להתגבר ולצלוח את המכשולים הקיימים. בואי נראה אותך שם! במשוכות. נופלת וקמה לקראת הנפילה הבאה, כשאת יודעת שתצטרכי לקום מחדש...".

הקול מתרחק ופתאום כבר איננו. גל אילם עובר, ומיד אני יודעת שסיימתי להיות בדין עם עצמי. שחררתי. זהו. אני חוזרת לחסד. נזכרת שכשאני דנה עצמי לכף זכות, ה' עושה זאת גם. מברך, מעודד ומחבק אותי אליו. להבדיל, כשאני בכף חובה, הוא "מסכים" איתי ואני במינוס גם בעיניו. בעצם הוא אומר: "אני מאמין בך ומאמין לך בכל. איפה שתראי לי שאת נמצאת - לשם אתלווה אליך. המושכות בידייך, אז תהיי במקום בו את רוצה להיות בו באמת".

האב הרחום והחנון שלי, איזו עוצמה! הוא בסה"כ רוצה שאסלח לעצמי, שאשמח! שאוהב את עצמי, כדי שאוכל לאהוב גם את האחר. אז אני מתמלאת באהבה, מורידה דמעות שמחה, שלמה ומתפייסת עם עצמי.

* * *

בחזרה לעטיפה. שומן היא מילה לא פוטוגנית בימינו. מוקצה, טאבו, אם תרצו. היא לא מצטלמת טוב באירועים משפחתיים, כי היא מבליטה את מה שאי אפשר להסתיר (תרתי משמע).

בדרכי חזרה, חייך אלי הרדיו וביקש להשמיע את עצמו. בהשגחה פרטית קורצת, שמעתי דיון על הקושי לחנך ילדים לאכילה לשם שובע ולא מתוך נחמה וחשק רגעי. "בקרוב סטארט-אפ!", הציעו בהתלהבות דביקה, "שירותי השכרת ילדים נאים בע"מ!". והוא ממשיך "נתון מצמרר ומפחיד קבע ש-90% מהילדים שנכנסו למשטר דיאטוני בעל כורחם לפני גיל 15, יהפכו להיות מבוגרים שמנים. האשמים הם לרוב הורים שמנים (במחשבה, ולא בהכרח במראה), שמונעים מילדיהם אוכל, כדי להגשים את עצמם דרך ילדם הרזה...". כך הכל חוזר חלילה - שיעבוד.

הספר "מקימי", צבא את חיי באור גדול והכניס קצת (הרבה) אמת לעלמא דשקרא שהתקיימתי בו (אז בפועל והיום כתפאורה). הכל דרך סיפור חזרתם בתשובה של עלמה ובן. רגע התעוררות משמעותי, מקונן ומרגש נרשם אצלם בהשגחה דווקא באמלנד הרחוקה שבאמסטרדם, איך לא, בחג החנוכה, כי יש משהו בנרות הללו שאנו מדליקים. כמה קטנים הם, ככה גדולים. כשליחי האמת במסלול היהודי הפרטי שלי הם השאירו בי, ובהרבה אחרים, חותמות אין ספור. אבל, משלל פניני הקדושה הרבים שפיזרו, יש משפט מצמרר שאמר יובל דיין, בעלה של המחברת, נועה ירון, שאם חושבים עליו לעומק מפחיד לחשוב לידי מה הגענו:

"מסתבר שלא צריך לחיות חיים מדהימים, מספיק שהם נראים מדהים בפייסבוק".

כדאי שנבין, ומהר, שהבעיה שיצרנו לא הולכת להיעלם אם נסית ראשנו. אהבה וחינוך הם פונקציה של השקעה. יותר רווחי להשקיע ביופיו הפנימי ולהעשיר את ילדנו (ואת הילד שהיינו פעם), במקום לדחוף לו גלידה כשהוא עייף או בוכה, ואח"כ לשים אותו במשטר דיאטת כסאח שמעוותת לו את הפרספקטיבה השפויה והמאוזנת על כמה זמן מיומו צריך "לבזבז" על מה שמקשט את הנשמה שלו. הנשמה, זו שלשמה באנו לעולם. הדבר היחידי שראוי שיהיה גדוש בתפריט של כולנו הוא בדיוק זה – חינוך השם ואהבה, כי במציאות הפוטושופ מזייף.