מי אמרה "לידה קלה" ולא קיבלה?

תשע, עשר, אחת-עשרה, חצות... כך עד ארבע וחצי לפנות בוקר אני רואה את המחוג משתעל קדימה. לזמן שלי אין כבר זמן. עולם כמנהגו נוהג, לכן הוא נולד בשבת קודש; כשאין עולם ואין שעון.

הייתי מוכנה לכל. כמו כל דבר בחיי, ניהלתי ביד רמה את ההיריון הזה, מצוידת במיטב הספרים לכל תרחיש אפשרי, חוץ מאשר לתרחיש של הקדוש ברוך הוא.

הייתי ערוכה עם תוכנית לידה מדופלמת, כזו שאפילו בפנטגון לא היו מתביישים בה. הכל היה מתוזמן ומחולק בקפידה - מה לחדר הלידה, מה לתינוקיה, ומה לחדר התאוששות. והנה, ה' היה כאן (שוב) בכדי לאשש לי שאני רק אורחת פה, מבקרת בנוף שלו. כל המחקרים על המלצות למהלך הלידה, חיסונים ובדיקות בתינוקיה, נשלחו "לעדכן את הפח", כמו שאבי ומורי אוהב לשורר.

"ואחרי זה, זה בכלל לא משנה", אמרו לי וצדקו. כשהידיים מלאות - כל הייסורים (תופת ככל שהיו - והיו ב"ה) נשלחים גם הם לחבק את שאריות הבמבה באשפה.

בתור מישהי שמתפרנסת ממילים, הפכתי יתומה מאותיות בן רגע.

הוא נולד ומיד הסתכל עליי. פתח רק למצמוץ זוג עיניים בוהקות. טוהר טרי טרי וחם מתנור של מלאכים. לא היה שום צורך בהצגת הנפשות הפועלות. אזרתי כוח ומלמלתי כל ברכה שיכולתי לזכור. "איזה קבלת פנים...", הוא בטח חשב לעצמו, הצדיק הפצפון שלי...

אני לא חושבת שיש אשה בתבל שחווה לידה ולא מבינה באיזשהו מישור אנושי שיש תשובה, ושבעקבות כך אין דבר כזה לידה קלה. ואמרו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה.

לידה היא החכמה הכי דקה ורחוקה שה' העניק לנו. תחשבו על זה: יושב בחיקי איש קטן. איש אמיתי. א-מ-י-ת-י! לא בובת צעצוע שרוכשים לאחיינית, שהיא מחליפה לו חיתול סנטתי, מסרקת שיער מקש ומחבקת גוף מפלסטיק. האיש שלי (ושל שאר האמהות) - יש בו הכל, מכל, כל, בן פורת יוסף.

יש בו את ה' יתברך, שנפח בו נשמה יהודית טהורה ומתוקה. ואני, שיוצרת בעולמו, לא מעכלת. לא מסוגלת להבין איך נפלה בחלקי הזכות הזו להיקרא עבור מישהו בשם היפה בתבל - אמא.

אז איך אפשר בכלל לבקש לידה קלה, כשיש לי בעולם הזה שותפות עם הקדוש ברוך הוא על בריאת אדם, יצור חי נושם ובועט?

את עוברת תשעה חודשים, דקה-דקה, שעה-שעה, של עינוי מתמשך, ואז בטוחה שיבוא פיצוי הנקרא בשפת רחוב "לידה קלה". וללידה אין הכנות. זה רק מרדף אחד ארוך, מתיש, מפרך, מייגע ומייסר עד לאין שיעור, אל עבר הבכי המיוחל. 

אבל איך העזתי בכלל לבקש שיבוא בקלות?

תחשבו על זה: להביא לעולם יורש וממשיך דרך - זה להיכנס לחנות עם רשימת מכולת ולצאת עם תינוק חדש-דנדש מהשקית, בלי כל הנלווה הכרוך??

ונניח שהיינו מצליחות לזכור את כל מה שהבריאה תביא עמה בשעת הלידה; עשר אצבעות, כבד, כליות, שרירים, מפרקים לכיפוף נכון, כלי דם, עורקים, מיליוני נימים וכו', היינו רושמות ומבקשות גם את הקושי? האם גם את שלושת חודשי הגזים המבעיתים שלו ללא שינה היינו מבקשות, כדי שבסוף ישתה ויאכל עם מערכת עיכול תקינה מבלי לפלוט את הנבלע? ושיתעטש ובכך יתריע שקר לו? אפילו את הגיהוק המציק חשוב שידע לעשות. ומה עם כל אותם מרכיבים שמוציאים קול מתוק של צחוק? הם מצריכים שיעברו גם דרך ריאות מפותחות מבכי ויללות.

כל אלה הם חלק מתוצר מוגמר שאי אפשר להבין כלל כיצד הוא מתקיים. הלידה היוותה עבורי גלוי מחודש בתשובה. זה פלא לא מהעולם הזה, שרק ה' יתברך יכול לנגן ולנצח עליו בו זמנית, אז עוד שיבוא בקלות??!

אני קוראת את שכתבתי ולשנייה חולפת בי המחשבה עד כמה מפחיד שזה לא ברור ומובן שהגוף והנפש יתמזגו ויפעלו כמו המכונה המשומנת והמורכבת ביותר. נכון שאנחנו מודות על כל אלה, אבל זה באמת שייך לבקש שנס כזה יבוא לנו בקלות?

טוב, בסדר, ונגיד שהצלחנו למנות את כל מה שאדם צריך כדי לתפקד בשלמות ובבריאות בעז"ה באותה רשימת מכולת. הלידה הרי מביאה עמה חיים! חיים שלמים. מישהו בעולם הזה יתפעל מפרח בזכותך. מישהו יכנס תחת ברית יצחק הודות לך, והחיוך שלו שיעניק לעולם (בגלל לילות נטולי השינה שלך), והתורה שלו (שאנשים ישתהו מולה) - הכל בזכות החינוך שתעניקי לו... יהיה איש קטן שיהפוך לגדול מהחיים ויעשה כל מיני פעולות רוטיניות שכיחות ולא מובנות מאליהן כל חייו - מאחר ואת סבלת בלידה לא קלה ונתת לו חיים. הוא יחצה כביש לבד וידבר בטלפון. הוא יעיין במודעות בגאולה (בירושלים), יחכה בתור וישלם בקופה, יחבק את אחותו וישיר באמבטיה. הוא יסדר את המיטה לקראת שבת ויכבד את אשתו. תביני, יש אדם בעולם הזה שיאהב את ה' יתברך - בזכותך! וזה, גברותי ורבותי, לא יכול לבוא בקלות. את זה קונים בדם, יזע והרבה מאד דמעות ותפילות! ברוך ה'.

אז אני עוברת עוד מסוכה בלבוש של ברית, פדיון וחיסון ראשון, והימים עוברים ללא מנוחה. כמו שסבתא שלי הכשרה והצדיקה ז"ל היתה אומרת: "רק שיגדל ויפרח". אני לא מאמינה שאני מחזיקה אותו ובו זמנית מתגעגעת אליו. אהבה שמפצה על הכל.

נזכרתי איך ליאת, חברתי הקרובה ביותר, אמרה לי באחת השיחות, שהיא רוצה לעיתים להחזיר אותו אליה חזרה לרחם כשעוד היה חלק בלתי נפרד מגופה הגשמי מרוב אהבה שלא ניתנת להכלה. לשאלתי אותה, מה הפירוש, ניתנה תשובה ברורה, אך כל שנאמר לא היה לי מובן עד שאחזתי בידיי את בני שלי, בנימין דוד.

את עיקרי מסלול התשובה שלי עברתי כמעט במקביל למסלול שלה. האוצר שלי הגיח ארבעה חודשים אחרי הגוזל שלה, ובפעם אחרונה שנסעתי אליה ממש לפני שילדתי, עצרתי לרגע להסתכל עליה. להסתכל באמת. לא ראיתי אותה מאז שנוכחתי בלידתה. מאישה, רעיה וחברה נדירה, הפכה לנגד עיני לאמא. לא-מ-א!

לא מצאתי את המילים. גם לא הייתי צריכה. רק נעמדתי מעל הנדנדה של הנסיך שלה, שמואלי, והתפללתי. בתוכי הייתי גאה בה. קיוויתי שגם ילדי שלי ישמח בי בבוא המועד...

באחת הפניות ראיתי את קבר השל"ה הצדיק ונזכרתי איך הייתי פה שנה קודם לכן והתוודיתי בפניו שאני חרדה ומייחלת להיות בעתיד אמא טובה. צלצלתי לחברה משותפת ושאלתי אותה "איך ליאת שורדת? איך היא יודעת שהיא טובה אליו והוא אליה?". היא הסבירה בדיוק מפליא שהאושר הוא קו ישר, לא עוד עליות ומורדות. כשכך הם פני הדברים, צריכים להיות אסירי תודה על כל רגע שגרתי שנתנו לנו לחיות בתוכו. תבנית של נסים מהולים בנסים.

אחרי חודשיים שלא נגעתי בו, אני סוגרת את יומני ב-5:20 למשמע הצדיק שלי, שחצי מתוך שינה מבקש ומחפש לגדול ולשבוע, ובד בבד את הקרבה אלי. אני מתחילה להבין שהקלות והטבעיות בה אני נגשת אליו היא לידה בפני עצמה. לידה קלה יום יומית. לידה קלה של הצמחת כוחות מחודשים. לידה קלה שמובילה לחיבור מושלם בין אם לבנה, וזו-זו הלידה הכי קלה והכי יפה שה' מעניק לכל אמא ואמא.

מפתיעה איך דווקא הלידה הקלה הזו לא הופיעה אצלי ברשימה.

* * *

מוקדש לכל האמהות באשר הן, ובפרט לאמי המיוחדת - דינה בת יוליה ז'ולי ויעקב, שאין כמוה בעולם כולו, ושבלעדיה לא הייתי מקבלת את המתנה והזכות הנפלאה בתבל: לחיות, להביא חיים ולהיקרא אמא בעצמי.

לרפואתו השלימה של הילד המתוק אורי בן אסנת.