ענק בדור של קטנים

הרומן שלי עם רחוב הקבלן 10, בשכונה הירושלמית, החל בתמוז לפני שנתיים. מודה, לא הכינו אותי רוחנית להתקהלות שבשגרה מחוץ לבניין הלבן, הבינוני משהו, בקצה הר, שממוקם בדיוק מול הסמינר בו גרתי ולמדתי - "נווה ירושלים".

על פניו, בתחילה, היתה זו עבורי סתם עוד היכרות דיפלומטית, מנומסת וקצרה, עם כביש מעגלי נוסף, שמונח למרגלות כניסתה של עיר הקודש. אלא, שדחיפות השוטרים שסרקו את האזור, וטיוליו הספונטניים של השר אלי ישי בערבי שבת, קירבו ביני לבין ההבנה, שמדובר, למעשה, בדפנות אור השכינה, שמקיפות את המקום. מקום בו פוגש גדול הדור את ראשו בכרית כל לילה ולילה, אחרי יום עמוס לימוד מפואר.

לרגע קצר ועצום בחיי, למשך בדיוק שנה, זכיתי להיות חלק מהמקום הזה, והוא ממני. מקום שהיה לי למשענת זוהר, מלא בניסוי ותהייה, מתועד בטור שבועי של עד 600 מילה, בה אני מחפשת ועושה תשובה על תשובה על תשובה. מגששת בנעליים, שלפעמים הרגישו שהן כלל לא שלי, עסוקה בקניית מידות שמבשרות על משיח. פעם גוף בתוך נשמה, פעם נשמה בתוך גוף, נעה בין לוחצת למרפה. מתאהבת בה' ומחכה, עד שיתיישב על הלב.

וכך היה:

בדיוק 12 חודשים חייתי בסמינר ליטאי מובהק, עבור אלו המתייגעות להיות בעלות תשובה. מתצפתת לי. נופת צופים בנוף הצופים. רגל פה רגל שם. ריבועים של יראה, ואני - הלב נפרע, "המבוגרת" בין בנות ה-18 שמחייכות אל העולם. שורות, שורות של הודיה לבורא. שלוש ילדות של אלוקים באותו החדר, 12 בכל דירה. כל אחת עם סיפור יותר גדול מהחיים.

והן גדולות מהחיים, הקטנות האלה. מסדרות שולחן של 150 ומנקות בתים בשביל לזכות בחסד. נאבקות על זה ממש. מפית ועוד מפית ועוד מפיון. לסדר את הנטלה ליד המיטה, לרחוץ כלים, לגהץ את הצווארון. ב"ה יום-יום. סוגרת ברז מטפטף ושוקעת בעמל. משתלבת? משתלבת! רחוקה אבל קרובה מתמיד.

וזה נוף אחר, הר-נוף. מקומר ורחוק. כמעט בלתי נגיש. גבוה. ירוק. כל רגע נכנסים ויוצאים. חליפות, חליפות. חצאיות, חצאיות. הם כמו עוברים בחיי בחטף. הזמן מרחף ממעל ממש. לא רוצה לעצור לבקר. עיניי כמו מושטות. כמעט נוגעות. אוחזות באוויר יבש ונסתר.

וכמה שירושלים יפהפייה לאור הלבנה. קורנת גם בלי הסומק. אני מרגישה איזו מתיקות חדשה מתקרבת אליי, מניחה כף יד מלטפת, עדינה עד מאד. חפה מחטא ומגיל חינוך. מפרידה עולמות. צמה ועוד צמה ועוד זוג קוקיות שנצמדות לעגלה. היא לא תדע לעולם שיש עולם שלם-שבור בחוץ. עולם שראוי שיחכה לעולמים מעבר לגדר של גאולה. 

תקופה מסוימת שהיה לי הר להזיז. הר נחוש כמעט כמוני. שורשיו נעוצים בגשמיותי עמוק, ולא מרפים ממני. ממני - המשחררת אותם לאנחות. ואני זוכרת את עצמי לא פעם, מתבוננת מההר שלי על עולמו, והשחר כמו מתגנב עלי. זוכרת ויודעת שהגיע הזמן לישון, אבל שבריר כזה לא עוזבים כל כך מהר.

היו אלו רגעים של קרבה אמיתית. רגעים של התחדשות. רגעים ברחובות חופפים. הוא ואני. גדול הדור, והקטנה שבקטנים. לא ידעתי אז כמה יש לי, רק ידעתי שהיו לי רגעים שבהם גלום הכל.

וההכל הזה התעצם עבורי במרחשוון לפני שנה. הצעה מפתה חילקה את חיי ללפניה ואחריה. מרן הרב עובדיה יוסף, היום זצוק"ל, הציע להיות סנדק לבני, במידה ואלד בן בכור בשנה הקרובה. נעצרתי, אך החיים המשיכו איתי.

בחצות יום ג' מר-חשוון התשע"ד, בטעם מר ומריר מבכי חנוק אנושות, חזרתי לביתי והבנתי ש"איחרתי" את המועד בימים בודדים. 5 ימים בודדים ליתר דיוק, הם שיפרידו בין מותו של יחיד בדורנו לבין, להבדיל, היוולדו לחיים ארוכים וטובים ולתורת-אמת בע"ה, של בכורי, הנס של חיי.

עכשיו אני יודעת למה. מעתה מרן, תשמור עלינו מלמעלה. מעתה תהיה לנו מליץ יושר פורש כנפיים, עוטף מיליון ילדים שקראו "שמע" לכבודך בכותל, כפי שחלמת. עכשיו אתה אוהב אותנו ללא חסרוננו, ללא פגם. עכשיו אתה עם כולנו ללא צער ומכאוב. עכשיו אתה שם. עכשיו אתה בעצם כאן. מה כבר נשאר לומר שלא נאמר?...

עוד שנייה גשם ירושלמי ירד על הבניין שלך. שם, מול נרות המלכה, מיותמות ממך, ואיתן הברכה.

המצלמה כמו מתעטשת בתוך מוחי הקודר במעין פלאשבק דימיוני-מוחשי, כהיה ולא חלמתי חלום. פריים פלאי נפתח: משפחה לילד שעתיד להיות גדול דור. בלא יודעין הם רוקדים ושרים. שפע של צבעים וטעמים לנשמה. האב מעמיק חידושי קדושה, פונה לאשה ויש להם שפה. תורה שלמה.

רק אל תשליכנו לעת זקנה.

מוקדש לכל גדולי הדור העתידיים שבקרבנו, ולאלו שכבר אינם. שנזכה להאדיר תורה לזכרו של מרן ולמען בואו הקרב של גואל עמו ישראל.