למה? כי ה' ציוה!

"היחידה שתנתח אותי תהיה כלתי", חרץ הקשיש שעמד בפני ניתוח קשה שגבל בסכנת חיים. הוא סמך אך ורק על כלתו שהייתה מנתחת מומחית, וכמובן, בת-משפחה שתחפוץ בטובתו.

לפני הניתוח ביקש הקשיש להחליף מספר מילים עם כלתו, הרופאה המנתחת: "אני סומך עלייך בעיניים עצומות, ומפקיד בידייך את חיי מתוך ידיעה שתעשי הכל כדי להציל אותם. רק רציתי להודיע לך, שאם חס וחלילה משהו ישתבש - אשתי, חמותך, עוברת לגור אצלכם לנצח"...

* * *

הדברה החמישית מעשרת הדברות "כבד את אביך ואת אמך", המצווה אותנו לדאוג לכבודם של הורינו (כגון: להאכילם, להלבישם, לדאוג להם לביגוד הולם – כשאין בידם די ממון או כוחות לדאוג לכך), חוזרת בפרשתנו בצורה זהה אך שונה: "איש אמו ואביו תיראו".

כאן מעניקה התורה דגש לעובדה שכבוד גרידא כלפי ההורים אינו מספיק, אלא צריכים גם לירא מפניהם. (כגון: לא יעמוד במקומם, לא סותר את דבריהם ולא יכריע בין דעת אחד מהוריו לדעתו של אדם אחר).

סיפור מעניין הידוע לכל דרדק שלמד על מצוה זו, מובא בגמרא מסכת קידושין (לא.), על גוי אחד מאשקלון, דמא בן נתינה שמו, שנכנסו חכמי ישראל לקנות ממנו אבן יקרה עבור החושן שהיה על לב הכהן הגדול. באותה שעה ישן אביו של דמא ומפתחות התיבה בה הייתה מונחת האבן, היו תחת הכר שלמראשותיו.

דמא שלא חפץ להעיר את אביו, ולו במחיר עצום של כמה אלפי דינרים, שילח את חכמי ישראל כלעומת שבאו. לשנה הבאה נתן לו הקב"ה שכרו ונולדה לו בעדרו פרה אדומה, כשנכנסו חכמי ישראל לקנותה ממנו, אמר להם שתמורת הפרה הוא יסתפק בסכום שרצו לתת לו עבור האבן המיועדת לחושן, שלא קנו בסופו של דבר.

סיפור ידוע. כפי שכתבנו, מוכר לכל.

בכל זאת, הבה נתבונן: כמה גויים מוזכרים בתלמוד הבבלי בלי לציין את שמם, אפילו יהודים רבים המוזכרים בו, זוכים לתואר הסתמי והפשוט "ההוא גברא" (=אותו אדם). במה זכה "דמא בן נתינה" שטרחו חכמי ישראל לציין את שמו ושם אביו, ולא רק זה, גם הוסיפו שהוא מ"אשקלון" (נכון לעכשיו עדיין אין מספר תעודת זהות...).

היינו חושבים לעצמנו שבוודאי הסיבה היא, התפעלותם של חכמי ישראל מגוי פשוט שהבין שלא מעירים את אבא משנת צהריים קצרה, ואפילו לא בשביל להרוויח אלפי דינרים.

מעניין לגלות, שהמהר"ל (רבי יהודה ליווא) מפראג, נותן הסבר אחר לחלוטין שהופך את פני התמונה, ובתחילת דבריו הוא מקדים תובנה: חכמינו רצו לבאר לנו שמצוה זו של כיבוד אב ואם, היא כל כך פשוטה בשכל אצל בני אדם מהוגנים, עד שאפילו גוי פשוט מבין בשכלו שאין להעיר את אביו, ולו בשביל רווח של ממון רב.

תורתנו הקדושה – ממשיך המהר"ל לבאר – אינה מצוה אותנו במצוות פשוטות שאותן יכולנו להבין מן השכל לבד. ואם נראה לנו על מצוות מסוימות שכן יכולנו להבינן בלי תורה (כגון: לא תרצח), אות הוא שלא עמדנו די על עומק כוונת התורה בציווי זה.

לכן, כשרצו חז"ל להמחיש לנו מהי מצוות כיבוד אב ואם, הביאו ראשית לכל דוגמא פשוטה כיצד גוי מקיים מצוה זו משכלו, כדי שנדע מהו הרובד הפשוט ביותר שאותו עלינו לקיים קודם כל כבני אדם! אחר כך, ננסה כיהודים לראות מה עוד ניתן ללמוד רובד אחר רובד במצוה יקרה זו.

כאן מגיע גילוי מרעיש שאותו מבהיר המהר"ל מפראג: בל נחשובה שדמא זה – צדיק מופלג היה. דמא היה אדם שפעל משיקולים אגואיסטיים לחלוטין, ויוכיח עליו שמו: "דמא" – נדמה לו שהוא בעל לב רחב ואציל מידות, "בן נתינה" - המוכן לוותר על הון תועפות כדי להיות אנושי ולא להעיר את אביו.

אבל מקום מגוריו מוכיח שהוא מ"אשקלון" [בשפה הארמית – בה נכתב התלמוד – המילה "שקל" היא "לקח"], כוונתו היא רק ליטול לעצמו נקודות זכות בעיני אביו (לצוואה. למי שמתעניין בסעיפים הקטנים).

* * *

התורה מצוה אותנו לכבד את הורינו, לא בשל שיקולי נוחות, או סטיגמה חברתית כזו או אחרת. אלא בשל מצות הבורא. היום, בעולם ה"מודרני" והמרדני בו אין סנטימנטים של מורא להורים, ואף שיירי הכבוד האחרונים נעלמים מן האופק, כשקל לנו יותר לכוון שהמורא והכבוד הם רק בשל מצות האלוקים (כי כמעט אף אחד לא נוהג כך מלבדנו), התחזקות במורא וכבוד ההורים, יולידו ברבות הזמן התחזקות ביראת הכבוד לבורא העולם.