ואהבת לרעך... כמוך?!

אחד הפסוקים היותר ידועים בתורה הוא ללא ספק הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי השם". על פניו המסר מאוד מובן, אך דורש הבנה מעמיקה. מדוע? משום שהמשימה נראית כמעט בלתי אפשרית. האם אדם מסוגל לאהוב את השני כפי שהוא אוהב את עצמו? הרי כל אדם באשר הוא אוהב את עצמו יותר מכל אחד אחר, הלא כן?

נעיין בביאורו של הרמב"ן לפסוק זה: "הפלגה. כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו", כלומר, אם ניקח את דברי הפסוק כפשוטו – זו הפלגה, דרישה מופלגת הקשה מאוד להשגה, ולכן ודאי שאין כוונת המצוה כפשוטה. מה כן? ממשיך הרמב"ן: "אלא, מצוות התורה שיאהב חברו בכל עניין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב". נבאר את דבריו בתוספת הסברו של רבי שמשון רפאל הירש:

נתבונן ונראה, שהתורה אינה כותבת: "ואהבת את רעך כמוך", אילו כך היה נאמר, אכן היה משתמע שעלינו לאהוב את אישיותו של החבר כפי שאנו אוהבים את עצמנו, ולא ניתן לצוות על דבר כזה. אמנם מצאנו מקרים בודדים של אהבת אמת בין רעים, כדוגמת אהבת דוד ויהונתן, שעליהם מעיד התנ"ך "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ" (שמואל א יח, א), אולם קרבת נפש ברמה כזו מצויה רק בין אנשים מועטים, ולא ניתן לצוות עליה ביחס לכל אדם.

התורה כותבת "ואהבת לרעך", לשון זו מורה שאין הכוונה לאישיותו של השני, אלא ציווי לאהוב את כל המגיע – לרעך. כלומר, תאהב להעניק לרעך – כמוך. לדאוג לאושרו, לטובתו ולכל צרכיו, לכל התנאים הקובעים את איכות חייו, באותה מידה שאתה דואג לעצמך. נרחיק מעליו צער כאילו אנו מרחיקים מעצמנו, נדרוש שלומו וטובתו כדרך שאנו דורשים את שלומנו וטובתנו, נשמח באושרו ונתעצב בצערו כאילו אירעו הדברים לנו.

כשם שאדם דואג לרווחתו הגשמית והרוחנית, כך ידאג לשלום חברו; וכשם שאדם משתדל להסיר מעליו צער ומכאוב, כך ישתדל להסיר מחברו. דרישה שכזו מתקבלת על הדעת, אפילו אין קרבת נפש בינו לבינינו. זו כמובן דרגה גבוהה, אך בהחלט ישימה.

בכל אדם קיימות שתי תכונות המנוגדות זו לזו: כוח הנטילה – מחמתו הוא מנסה ליטול לעצמו מה שבסביבתו, ולנכס לעצמו כל דבר שהוא יכול להפיק ממנו תועלת, והכוח השני הוא כוח הנתינה, שדרכו הוא שואף להיטיב עם הסביבה ולמלאות את חסרונה.

קל מאוד לטעות בהבחנה בין שני כוחות אלו. אדם יכול לדאוג לסביבה מתוך אנוכיות, שהרי הוא יודע שאם ייטיב לסביבה, הוא עצמו ירוויח מכך. במקרה זה אמנם המעשים הם מעשי חסד, אך הם נובעים מכוח הנטילה שבו. מאידך גיסא, גם הנותן מוכרח לעשות אי אלו פעולות 'אנוכיות', שכן עליו לדאוג לקיומו האישי, ולכך שיוכל להמשיך לתת לסביבתו.

שני כוחות אלו קיימים בכל אדם, אך היחס ביניהם שונה מאדם לאדם. האיזון הרצוי על פי התורה הוא שכוח הנתינה יהיה הדומיננטי, שהרי נצטווינו להידמות לבורא וללכת בדרכיו, מה הוא רחום – אף אתה רחום, מה הוא חַנון – אף אתה חַנון.

הדרך להגיע אל קיום מצוה זו היא כפי שאומר הלל: "מה ששנוי עליך, לא תעשה לחברך" (שבת לא). ראשית, על האדם להיות עקבי על דרך השלילה: מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך. כך מתחילים 'להתאמן'. לומדים לאט לאט לזהות את צרכי הזולת, ה'שרירים' מתחזקים, ואז אדם נמצא במצב, שלא רק שהוא אינו עושה לחברו דברים השנואים על עצמו, אלא גם הופך לאקטיבי ומיטיב עם חברו כפי שהיה רוצה שייטיבו איתו עצמו. כשאדם מגיע למצב כזה, אזי הוא מקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בשלמות.

מיד לאחר שהתורה מצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", היא מוסיפה שתי מילים – "אֲנִי השם". הוספה זו חשובה מאוד, והמסר שהיא נושאת בחובה הוא המצע הרעיוני לציווי הנעלה של אהבת הרֵע, והיא מקלה עלינו עד מאוד להגיע ליישום מוצלח של המצוה.

נצטט את דבריו של רבי שמשון רפאל הירש: "אדם שלם מבחינה רוחנית ומוסרית, לא יבדיל בין שלום רעהו לבין שלום עצמו. כי הסיבה המביאה אותו לדרוש את שלום עצמו, היא גם המביאה לדרוש את שלום רעהו. כי גם אהבתו את עצמו איננה אלא הכרת חובה, הוא רואה בעצמו רק את יציר כפיו של השם, והשם הפקיד את צלמו בידיו ועליו להביא אותו לאותה שלמות גופנית, רוחנית ומוסרית שהשם הועיד לו כרצונו. למען אותה שלמות השם הביאו לחיי חלדו ונתן לו הוראות בתורתו. ומתוך אותה הכרת חובה הוא אוהב את שלום רעהו, הוא אוהב בו את יציר כפיו של השם, שנברא כמוהו בצלם אלוקים, ובאהבתו לבריות הוא מבטא את אהבתו למקום".