הזמן טס

"ספירת העומר" נעשית בשני סוגי ספירה שונים; אנו מונים הן את הימים, והן את השבועות, הרי כך נמסרה המצווה, למנות את הימים ("תספרו חמישים יום") ואת השבועות ("שבעה שבועות תספור לך").

צריך להבין תופעה שכזו. מדוע למנות את אותו היום בשני מנינים שונים? איזה עניין יש ב'כפילות' שכזו?

ננסה לתת בזה טעם והבנה.

* * *

רבי יצחק הוטנר זצ"ל היה אומר, שאת המוסר הטוב ביותר אפשר לקבל מלוח השנה. הלוח מציין את הימים, וכל יום שעובר דורש שיעשו איתו משהו, שימלאו אותו במשמעות אמיתית. כל יום דורש מן האדם שינצל את ההזדמנויות שהוא מציע. אכן, מוסר נעלה!

אלא ש... כה רבים הם בני האדם, שאין ה'לוח' אומר להם מאומה. התאריך המתקדם אינו מרגש אותם כלל. עוד יום עובר? אז מה?!

נראה שיש כאן פרדוקס מסוים, שאנו צריכים לפתור. איך יתכן שמציאותו של יום נוסף היא כה משמעותית לאדם אחד, וכה חסרת משמעות לאחר? מדוע 'לוח השנה' הוא ספר המוסר הטוב ביותר לראובן, ואינו אומר כלום לשמעון? מהי נקודת ההבדל? מה קורה כאן?

נקודת ההבדל

ובכן, נדמה שהפתרון הוא פשוט. השאלה היא האם יש מטרה אליה חותרים להגיע.

הנה, תארו לכם הודעה שנמסרת לספורטאי. בעוד שלוש וחצי שנים תהיה אולימפיאדה, ואתה נבחרת לייצג את ארצך בתחרות עולמית זו...

"מה באמת? יש לי רק שלוש וחצי שנים להתכונן?", הוא בוודאי מיד ישאל.

כי אכן מדובר בזמן קצר יחסית, כאשר יש מטרה כה נעלית, המצריכה הכנה נמרצת. לנוכח גודל המשימה, ודאי שאין יום אחד מיותר לבזבז, צריך מיד להתחיל בהכנות קדחתניות. אימון יומי, זה מינימום. אולימפיאדה... זה לא פשוט!

השוו זאת לסתם בן אדם שרוצה לעשות כושר. ודאי שהדבר חשוב עבורו, אבל הלחץ האטומי לנצל כל יום עד תומו פשוט לא קיים.

אה, זו אם כן הנקודה. לוח השנה הוא אכן תמריץ נפלא, אך בתנאי - שיש מטרה או משימה. הצורך להתקדם לקראת מטרה מוגדרת הוא שנמצא בשורש החשיבות של כל יום. אחרת, אין שום לחץ. יום מתבזבז? מה בכך?!

אך גם מטרה שנמצאת בסוף הדרך אינה יעילה כתמריץ, כשהיא תקועה אי-שם בעתיד הלוט בערפל. תמיד ניתן לדחות את העשייה ל'מחר', וכך הלאה לסוף שאף פעם לא יגיע.

מתי אסדר את הבלגן במחסן?

מתי אמלא את הדו''ח של מס הכנסה?

מתי אעשה את הדיאטה שאני חייב להתחיל ביום מן הימים?

וודאי, צריך להגיע לזה בשלב כלשהו, אבל זה לא מדרבן לעשייה מיידית, זה לא מחייב את ניצול ה'עכשיו'. לא על זה נאמר ש'לוח השנה' הוא ספר המוסר הטוב ביותר, כי באמת אין משמעות כה מחייבת לכל יום שעובר.

דווקא בצירוף שני הדברים נוצר המתח החיובי עליו מדובר. כשיש גם מטרה של סוף הדרך, וגם משמעות לכל יום כיחידה בפני עצמה. כשיש 'גם' שרשרת המובילה למקום מסוים, ו'גם' משמעות לכל טבעת המרכיבה שרשרת זו. הצירוף הזה הוא אדיר, הרבה מעבר לכל מרכיב בפני עצמו.

* * *

כשסופרים את מרחק הזמן של תקופה, סופרים ביחידות גדולות. החתן/ הכלה סופרים כך וכך 'שבועות' עד החתונה, ולא 'ימים'.

אם כן, יתכן, שגילינו את תפקידן של שני סוגי הספירות - גם ימים וגם שבועות, שכן זהו הצירוף של שתי הבחינות הנצרכות להבנת תפקידם של ימים אלו. ספירת השבועות מציינת את המטרה שבסוף הדרך, וספירת הימים מציינת את החשיבות שיש לכל יום ויום. כששתיהן יחד - הרי זה המוסר הנעלה ביותר לאדם.

* * *

לימוד התורה, כך מסרו לנו רבותינו, צריך להיעשות באופן של חידוש מתמיד. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים!", כך צורתה של קיום מצווה זו.

איך עושים את זה? כיצד היא הדרך לשמר את הרעננות וההתחדשות יום-יום? למשך כל החיים?

בספרי המוסר והחסידות ניתנה ההדרכה, להתבוננות ברעיון המובא לעיל. בהעמקת ההבנה של גודל היעד, החשיבות הנעלית של תלמוד תורה, ומה שניתן להשיג על ידה - ובצירוף ההכרה בכך שהזמן מוגבל, וחיי שבעים השנה (במקרה הטוב) יכולות לחלוף די מהר - אין יום אחד פנוי לבזבז, צריך להזדרז ולנצל כל רגע. זו הדרך!

* * *

זו הזדמנות, אולי, לבדוק את הסטטוס האישי שלך, ביחס לחיים.

האם יש לך יעד סופי, מטרה לקראתה צועדים ופועלים? האם היא חשובה דיה כדי לשאוף אליה בצורה רצינית? האם יש לך גם הישג יומי, המוביל למטרה זו?

אם התשובה היא שלילית לאחת מן השאלות, כדאי לבדוק מיד מה לשנות בחיים. יש כאן מרכיב חיוני שחסר.

אבל, אם ענית 'כן' לשתי השאלות, הרי שהכיוון הוא נכון. אכן, אתה בדרך לאולימפיאדה (בתחרות האישית של החיים).

ברכותי הלבביות, שתזכה במדליית זהב!