חלומות מאחי: ראיון עם אחיו של אובמה

כשמארק אובמה נדסנג´ו פותח את הפה בעברית מהוססת, נדמה שמנהיג העולם החופשי מדבר. הדמיון בין השניים מושלם. תווי הפנים זהים, חיתוך הדיבור זהה, עושר הביטוי ומחוות הגוף זהים. גם פער השנים אינו גדול. ארבע בלבד. אבל למרות זאת קיים הבדל משמעותי: נשיא ארצות הברית ברק חוסיין אובמה נוצרי. אחיו למחצה יהודי, רואה את עצמו יהודי ועושה בימים אלה מאמצים, כושלים כרגע, ללמוד את שפת היהודים.

"שלום. מה נשמע?", הוא שואל ומאשר: "כן, אני יהודי. אימא שלי יהודייה מאמינה שחיה בקניה עד היום. המוצא שלה ממשפחת לויים, והיא גאה בכך מאוד. היא תמיד דאגה להזכיר לי שאני יהודי,ולכן אני בן דת ישראללא רק בגללה אלא גם בגלל משהו שנמצא עמוק בתוכי. גדלתי עם המודעות הזאת. בילדות התחנכתי על ייחודו וגדלותו של העם שלנו. אני מרגיש שייכות למורשת העתיקה הזאת, לאנשיה ולהיסטוריה שלה".

לפני שנתיים ביקר כאן כדי ללמוד יותר,והמפגש הבלתי אמצעי השפיע עליו. עד היום הוא מעכל את המשמעות, שעדיין מנהלתאת חייו. "הייתה חוויה מבחינות רבות. מההיבט המשפחתי, פגשתי קרוב רחוק ועשיתי מחקר שורשים קצר. עליתי לירושלים,והבירה נחרתה עמוק בלבי. אתה מגיע למקום שבנוי שכבות-שכבות שנערמו זו על גבי זו לאורך השנים,ומגלה שהוא לא עיר אחת אלא הרבה ערים ששוכנות יחד. וככל שאתה מעמיק פנימה אתהחושף את התקופות ההולכות לאחור: מהעידן הטורקי לממלוכי, לצלבני, לביזנטי ולרומי, עד ימי בית שני ומלכי ישראל.

"האנשים החיים בירושלים מגוונים. יש בה תערובת דתות שונות, גזעים שונים ותרבויות שונות,ולכל אחד עבר משלו. ירושלים היא גם מרכז רוחני. היא הגבעה על ההר שעיני העולם נשואות אליה. בימים אלה אני משלים סיפור בשם ´שבעה ימים בירושלים´. הייתי בה במשך שבוע, אבל ההשפעה הייתה חזקה ונמשכת עד עכשיו".

מה הרושם שלך מישראל?

"מדינה מרשימה עם אנשים תוססים ומסבירי פנים. דברי תורה ששמעתי מהרב הראשי לשעבר יונה מצגר הרשימו אותי. הגעתי לפגישה והוא לא ידע שאני אחיו של ברק אובמה. הוא שמע את הסיפור שלי, נדהם, חקר הרבה על משפחתי היהודית וכששמע שאימא בקניה ניסה ליצוראיתה קשר טלפוני מהלשכה, אך ללא הצלחה.הוא ביקש לשמוע על העבודה שלי ועודד אותי ללמוד יותר על היהדות.

"סיפרתי לו על בית היתומים שהקמתי בסין ועל הטיפול בתינוקות נטושים. הוא הקשיב ודיבר על גדלותה של מצוות הצדקה והחסד ועל ערךהעזרה למסכן ולחלש, ואז ציטט פסוק: ´ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון... כי פתוח תפתח את ידך לו´. מה פשר הכפילות? שאל. לא לסגור את היד,וכן לפתוח אותה. חכמים אומרים על כך שתינוק בא לעולם באגרוף קמוץ ואדם הולך לעולמו בידיים פשוטות. בתחילה רוצים לתפוס הכול, אבל בסוף נאלצים להשאיר את הרכוש, חוץ ממעשים טובים, מאחור.

"הדימוי הזה, של פעוט עם אגרוף סגור, ליווה אותי כל הדרך הביתה. יש לכך סיבה: כשנחתּי בסין לראשונה לא הכרתי כלום במדינה. במקרה הגעתי לבית יתומים, ראיתי תינוק קטן וחייכני והושטתי לו אצבע. הוא תפסאותה בכוח ולא הרפה. ניסיתי להחזיר אותה, והוא לא אפשר לי. הוא החזיק בי בצורה נואשת. הרגשתי שהוא כמה לחום אנושי, והחלטתי שכשאשוב להשתקע בסין אנסה לסייע ליתומים כמוהו. דברי התורה וההתנסות האישית נפגשו בעוצמה אצלי ולא עזבו אותי".

מה גרם לך להגר מארצות הברית?

"גדלתי בקניה במשך תקופה ארוכה,ואחר כך עברתי לארצות הברית ועסקתי בייעוץ השקעות. ואז הגיע המשבר ה-9/11, התקפת הטרור הגדולה על בנייני התאומים שהביאה למיתון גדול, ומצאתי את עצמי ללא עבודה. הכלכלה קרסה, וחשבתי שאולי זה הזמן להתחיל הכול מחדש, רחוק מהמקומות המוכרים לי. לא קניה, לא ארצות הברית. הגעתי לסין,התחברתיושבתי לארצות הברית. סיפרתי על התכניות לחברים טובים ועל הכוונה לסייע ליתומים,והם ציידו אותי בכספים לטובת העניין. התמקמתי בשנז´ן, נישאתי והנה אני כאן, רואה איך העיר מתפתחת במהירות ומקבלת אנשים במאור פנים. הסינים הם עם ידידותי ומכניס אורחים".

עם ברק אובמה

אוי ויי, אנחנו נערצים

לנשיא ארצות הברית לא פחות משמונה אחים למחצה, כמעט כולם מצד אביו. ברק אובמה האב השתייך לאליטה הקנייתית, והיה מוכשר ותאב ידע. בשנת תשי"ט התקבל ללימודים באוניברסיטת הוואיכסטודנט האפריקני הראשון. בהמשך נישא מספר פעמים, וכשנהרג בגיל 46 בתאונת דרכים בניירובי הותיר אחריו תשעה ילדים מאימהות שונות.כולם גדלו ללא אב, אחד מהם היה לנשיא ארצות הברית, אחרים נותרו בקניה והתערו במקומיים, חלקם עלו לכותרות בנסיבות לא מחמיאות.

מארק הוא בנם של רות,שנולדה למוריס ואידה - משה ויהודית - בייקר ועבדה כמורה בבית ספר יסודי. היא נישאה לאובמה בשנת תשכ"ד, ושנתיים לאחר לידת מארק הגיע בנם השני, דיוויד, שנהרג בגיל עשרים באותה דרך של אביו. מארק, שכמו אחיו זכה להשכלה רחבה ולמד לתואר שני בפיזיקה באוניברסיטת סטנפורדולתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת אמורי, העביר רוב חייו כאזרח אמריקאי ודובר אנגלית רהוטה.

את אביוהוא זוכר כאדם משכיל אך אלים שהסתלק מחייו בגיל מוקדם. אמו וסבתו היהודיות גידלו אותו במקומו. "משפחתה של סבתא, אינדורסקי, היגרה במקורה מליטא בשנת תר"ס לאחר שסבלה מפוגרומים.לאבא שלה קראו אברהם אינדורסקי, ובביקורי ב´יד ושם´ התחקיתי אחר קורותיו. מצאתי תמונה ישנה שבה נראה סבא רבא שלי. לסבא וסבתאהיו בני משפחה שנותרו בליטא, אבל ככל הנראה כולם נספו בשואה עם הכיבוש הגרמני".

בילדותו סיפרה לואמו על יהדות ויהודים, אך לא ידעה הרבה. "גדלתי וניסיתי להבין מה זה אומר להיות יהודי,וכשסבתא שלי הגיעה לבקר ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אותה. היא,בתגובה, הרחיבה בנושא. באחת הפעמים אמרתי לה שאני רוצה ללמוד עברית כדי להצליח לקרוא את התנ"ך,והיא הבטיחה לנסות.כשחזרה מארצות הברית הביאה איתה ספרים ללימוד עברית,אבל גם היא לא שלטה בשפה.ידעה יידיש היטב, אבל לא עברית. היא קראה את אותיות הא´-ב´ ולא הצליחה לתרגם את המילים שנוצרו מהן. במקום זאת, הציעה ללמד אותי יידיש. הייתי מאוד מאוכזב, אבל לא מצאתי בקניה מישהו שיחליף אותה. לאחרונה אני מנסה ללמוד מעט, לא הייתי אומר בהצלחה רבה".

את האידיש רכשת?

"מעט. אני יודע לומר ´אוי ויי´.למעשה, זה כבר מחצית שפה".

חוץ מאנחות יהודיות הוא זוכר שהוא קשור לאומה גדולה שהביאה תורה לכל העולם. "עם שהעמיד אנשים דגולים רבים - ענקי רוח, הוגים, מדענים - והשפיע עמוקות על כל תרבות המערב. היהדות לא זרה לאף אחד: או שאוהבים יהודים, או ששונאים אותם.אי אפשר להתעלם מהם. כמו המוזיקה של באך - אתה יכול לחבב או לתעב, אבל לא לשכוח".

איך היהודים מתקבלים בסין?

"הקהילה היהודית זוכה לאהדה ומשגשגת במרכזים העירוניים. שנחאי ובייג´ין, למשל. היא מצויה עמוק בכרוניקה האזורית. הסיפור של שנחאי, שהייתה בית לרבבות יהודים לאורך תקופת מלחמת העולם השנייה, ידוע - אבל העבר מאיר הפנים הזה הולך מאות שנים לאחור. ביקרתי במחוז ההולדת של רעייתי,האינאן, הגעתי למוזיאון יהודי שמור היטבבקאיפה וגיליתי שסין הייתה בית ומדינת מקלט שנים רבות לפני השואה. יהודים מצאו בה מנוחה מהרדיפות באירופה,ועד היום גרים בעיר צאצאים שלהם, שהתבוללו מאז.

"אנשים מביטים בסין כעל ישות גאוגרפית שהחלהבימי השליט מאו, בחמישים השנים האחרונות, אבללסין פולקלור בן אלפי שנים, ודברים לא משתנים כל כך מהר. בין היתר, לא השתנתה היכולת לקבל את האחר בסובלנות".

התארחת בקהילות היהודיות?

"שנז´ןלא רחוקה מהונג קונג ומהקהילה היהודית הגדולה שלה. נכנסתי לבית הכנסת, מבנה ותיק ומרשים במרכז העיר,וגם נפגשתי עם הרב. הייתה לנו שיחה מרתקת".

הסינים מתעניינים בעם היהודי?

"בהחלט. יש הערצה ליהודים וליהדות. רואים בנואת עם הספר. גם סין מכבדת את הספר. אין פה אנאלפביתים כמעט, למרות שהשפה מסובכת ומורכבת מארבעים אלף סימניות. הסינים גם פיתחו את אמנות הקליגרפיה וסוגדיםלאות הכתובה ולעושרה. במרכז שנז´ן עומדים קבצנים מדלת העם עם שלטי תרומות, ובכל פעם אני נדהם מהכתיבה המרתקת שלהם".

עם הגר"י מצגר

אבא שלו ואימא שלי

בכל שנות ילדותו והתבגרותו בקניה ובארצות הברית לא התעניין מארק באחיו הבוגר. "הזיכרונות שלי מאבי לא היו טובים, והתנתקתי ממנו והמשפחה שלו", הוא מסביר."מחקתי מהתודעה את כל מה שהיה קשור אליו. מאותה סיבה לא רציתי קשר לתרבות האפריקנית והתרחקתי מאנשים כהי עור. מי שהציף בי הכול היה דווקא ברק, שגדל בארצות הברית והגיע לבקר אותי בקניה בשנת תשמ"ח. מאז פתחנו ביחסים ארוכיםומלאים בעליות ומורדות".

הוא אמן מוזיקלי, ואני מברר על כישרון הנגינה של האח. "אני מנגן על פסנתר מגיל 11 ומופיע בקונצרטים. במיוחד אוהב מוזיקה קלסית.האמנות הזאת היא חלק מהותי מעולמי. אבל ברק לא מוזיקלי במיוחד. מצד שני, אני לא כל כך מתעניין בפוליטיקה. אני מתרגם מחשבות למוזיקה, והוא למעשים".

איך הייתה הפגישה הראשונה שלכם?

"אנחנו שני אחים למחצה שעברו, מבחינות מסוימות, תנאי חיים חופפים. רגל אחת במערב, רגל שנייה באפריקה. אבל בחרנו בכיוונים שונים. אני הייתי צעיר קנייתי שחיפש את שורשיו האמריקאים, והוא צעיר אמריקאי שחיפש את שורשיו האפריקאים. אני אמרתי שהוא שחור מדי ולא אמריקאי מספיק,והוא אמרשאני לבן מדי ולא קנייתי מספיק. סברתי שהוא נער אמריקאי שמנסה בכוח, באופן שבו התלבש והתנהג במהלך הביקור, להיות מקומי,וזה היה משהו שניסיתי להימלט ממנו.

"כשראיתי אותו לראשונה חשבתי שמדהים כמה שהוא דומה לי, אבל הוא היה מנותק רגשית. שני תאומים סיאמים שהסתכלו לקווי אופק אחרים ולא הצליחו לראות זה את זה. הוא היה עסוק בהנחתת הוראות במקום לשמור על קשב ותקשורת. יש לו אפשרות, כמו לרוב הפוליטיקאים המוצלחים, ללחוץ על כפתור ולכבות את הרגשות שלו. מנגד, כשהוא רוצה הוא יכול להעניק השראה לאנשים שסובבים אותו".

בסופו של דבר, אין לכם אותה אם.

"נכון. את עיקר הכוח שלנו שאבנו מהאימהות שלנו, שגידלו אותנו במסירות ללא דמות גברית. אימא שלי הקריבה את חייה עבורי. הייתה לה תקופה כלכלית קשה והיא התקשתה להאכיל אותי. חליתי ולא היה איך להביא אותי לבית החולים,אז היא עלתה על אוטובוס והתחננה לאנשים שיתנו לה כסף לנסיעה. היא הקריבה הרבה כדי שארכוש ידע. שנינו למדנו מהאימהות שלנו לאהוב את הספר,ואין פלא שאנחנו קוראים הרבה. כילד קראתי יותר ספרים ממה שנתנו לי. ברק אוהב לכתוב, וגם אני".

נפגשתם שוב?

"היו לנו שיחות נוספות.לא דיברנו לעתים קרובות, אבל היו שיחות טובות. לפני העימות המכריע שלו עם ביל קלינטון ב-2007, בעת שרץ כמועמד לבחירות לנשיאות ארצות הברית, הגעתי לבקר אותו בטקססיחד עם קרובי משפחה שהוא לא ראה במשך שנים. למרות שאתה בדרך כלל לא מפתיע מועמד לנשיאות, זו הייתה פגישה שהפכה לאחד הרגעים המאושרים בחיי. היה לנו דיבור אמיתי וטבעי והרגשתי שחזרנו להיות שני אחים. התחבקנו והייתה אווירה טובה מאוד. הבאתי איתי יצירה קליגרפית עם אמרה של הוגה סיני: ´כאשר לשני אחים יש לב אחד הם לא רחוקיםלעולם´. רציתי לחשוב שאחרי הכול, על אף המרחק הגיאוגרפי, יש בינינו קשר דם. זה היה נהדר.

"כשברק נבחר לנשיאות בירכתי אותו. ב-2009 הוא הגיע לביקור נשיאותי בסין ונפגש איתי ועם המשפחה שלי. זו הייתה פגישה מצוינת, אבל נודע לי שבדרך לארצות הברית הוא סיפר לכלי התקשורת שעכשיו פגש אותי בפעם הראשונה. כל מה שהיה קודם כאילו נשכח".

זה הפליא אותך?

"הייתי המום. התקשיתי להבין למה הוא עשה את זה, למה הוא החליט למחוק את העבר. עד היום לא קיבלתי תשובה. נפגשנו פעמים לא מעטות קודם,אז למה לומר דבר כזה. למה להתכחש למשפחה שלך. חשבתי שאולי היה לו יום רע, או שקיבל עצה רעה מהיועצים שלו".

ניסית לשאול אותו?

"כן, אבל הוא סירב להתייחס לנושא. הוא ביקש לעבור הלאה. לא היה לו אומץ לדבר על זה".

עם אחיו בקמפיין הבחירות האחרון

קודם תסתדרו עם עצמכם

ניסיונות הגישור הבאים היו אופטימיים פחות. "לא נפגשנו בחודשים האחרונים", הוא מודה. ושיחות טלפון או קשר אחר? הוא לא יכול לפרט, מסיבות ביטחוניות. "אנחנו בקרבה מסוימת, אם כי כרגע פחות. בשיחה האחרונה שלנו ביקשתי ממנו שייצור קשר עם המשפחה בקניה, אפילו שיחת טלפון אחת. זה יעשה אותם שמחים, אמרתי לו. הוא לא אהב את הבקשה ולא הגיב לה. ברק יכול להיות רגיש לזולת מאוד ופתאום כוחני מאוד. זה צד באישיות שלו שבדרך כלל לא מכירים".

בקיצור, התרחקתם.

"אפשר לומר. ייתכן שהקשרים התקררו גם בגלל הספר שהוצאתי לאור לפני כשנה. סיפרתי בו על המשפחה בקניה ועליו,ויש דברים שהוא לא אהב כל כך. כתבתי גם על תהליך השינוי שעבר מאז שהפך לנשיאה של ארצות הברית ועל איך התרחק ממשפחתו המקורית, וביקרתי אי דיוקים שנפלו בספר שלו, ´חלומות מאבי´. הוא מתאר את בני משפחתו בצורה שגויה ואירועים שאולי התרחשו אך אחרת".

אז נשיא ארצות הברית משקר?

"אני לא יודע. בעיקר אני לא מבין למה הוא לא מדייק בתולדות המשפחה ובקשר שלו איתנו. יש משפט שאומר: ´הצביעות סוללת את הדרך לשלטון´. לפעמים כואב להגיד את האמת מההיבט הפוליטי, אבל המשפחה חשובה יותר".

ברק מאוד לא אוהב לקבל ביקורת, הוא טוען. "אני בהחלט חושב שראוי שישמע יותר אחרים, שיהיה פתוח יותר לדעות מגוונות. איך שאני רואה את זה, הוא מקיף את עצמו בחוג מצומצם של יועצים וחי בבועה במידה מסוימת. זה לא עושה לו טוב ולא מביא אותו להחלטות האיכותיות ביותר".

לו הייתם נפגשים שוב והוא היה מבקש את עזרתך, איזו עצה היית נותן לו?

"הייתי אומר לו: ברק, כבד את משפחתך. אתה לא רק נשיא. אתה גם, ואולי קודם כול, בן ואב ואח. אל תתנתק מהמוצא שלך".

מה דעתך על המשנה שלו כנשיא?

"קשה להביע דעה. כללית, אני חושב שהוא ממלא את התפקיד היטב ומתנהל נכון. אם רק היה משתפר מעט בנקודות שהזכרתי, היה יכול להיות טוב עוד יותר.הוא מוכרח לצאת מהווקום שיוצרים היועצים שלו ולקבל משוב מהסביבה".

כמי שביקר בישראל, מה דעתך על גישתו לסוגיית הקונפליקט במזרח התיכון?

"הבעיה המרכזית מתמקדת בדילמת האמון. הישראלים לא מאמינים שהפלסטינים רוצים בשלום, ולהפך. מפה הכול מתחיל, ועד שזה לא ייפתר קשה לראות איך יכול להיווצר בסיס נורמטיבי לשלום. בנוסף, מעבר למחלוקת החיצוניתלא פתרה ישראל את החיכוך הגדול שבין קבוצות האוכלוסייה השונות שלה, כמו סכסוכי דת ומדינה. כולם יהודים, אבל לא מאותה עדה. יש שהגיעו מהמזרח,ויש שבאו מהמערב. יש את בהירי העור, ויש את הכהים. בעניין הזה אני חושב שקיימת זיקה הדוקה בין ישראל לארצות הברית, שגם עליה היה להתמודד עם גזעים שונים וללמוד איך לחיות עם הרבגוניות הזאת. בארצות הברית מסתכלים על ישראל כדוגמה איך ניתן או לא ניתן לפתור בעיות מהסוג הזה".

תשוב לישראל?

"בוודאי. אני קשור לארץ ומקווה שבהזדמנות הבאה אוכל להופיע בקונצרט פסנתר משותף לשלום. אני גם מצפה ללמוד עוד על היהדות ועל המשפחה שלי".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד הקליקו כאן