"וספרת"... את הימים

"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (ויקרא כה, ח).

בפרשתנו מצווה הבורא על קיום מצוות השמיטה אחת לשבע שנים. מוסיפה התורה, שאחרי שבע שמיטות, זאת אומרת אחרי ארבעים ותשע שנים – בשנת החמישים – מגיעה שנת היובל. בשנת היובל חוזרות האדמות שנרכשו לבעליהן המקוריים, עבדים משתחררים, ואיש איש שב אל אחוזתו ואל משפחתו. [מובן שתמחור הקרקעות נעשה לפי חישוב השנים שנותרו מזמן מכירתם עד היותר. ככל ששנת היובל רחוקה יותר, מחיר הקרקע גבוה יותר וכן להיפך, כך שבעצם אין מכירה של ממש לצמיתות, אלא רק חכירה ארוכת טווח.]

כשמעיינים בלשון הפסוק רואים דבר מה מעניין: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים... וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים". "וספרת לך... והיו לך" בלשון יחיד – מה משמעות הדגש על ה"לך"?

יש כמה ביאורים לעניין. אנו נצעד בדרכו של ה"כלי יקר", הנותן הסבר יפהפה לא על פי הפשט, אלא על דרך הדרש:

ספירת חמישים השנים עד היובל מרמזת על ספירת שני חיי האדם. חיי האדם הממוצע הינם שבעים שנה, כך כותב דוד המלך – "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה" (תהלים מזמור צ). אולם רק מגיל עשרים ומעלה נהיה האדם אחראי למעשיו, והוא בן עונשין בדיני שמים. זאת משום ש"וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב), כשאדם נולד הוא דומה לעַיִר – חמור קטן. נדרש לאדם זמן לבנות את עצמו. עד גיל עשרים עדיין אין שכלו בשל להבין היטב את משמעות חייו, ולכן עד גיל עשרים הוא אינו נידון בדיני שמים.

מגיל עשרים עד גיל שבעים יש חמישים שנה – בדיוק כשנות היובל. אומרת התורה: משנת עשרים, כשהאדם בשל בשכלו וברוחו, כדאי לו לספור לקראת שנת החמישים – שנת השבעים לחייו, השנה שבה הוא מתעתד לסיים את תפקידו עלי אדמות. בשנת היובל הזאת יוצאת הנשמה לדרור מכבלי הגוף. היא עוזבת את אדונה הארעי – הגוף – ושבה אל אחוזתה ואל מקומה הטבעי.

בידי האדם ניתנת הבחירה, האם לחיות את חייו ולהפיק מהם את מקסימום הטוב עבורו – הטוב האמתי כמובן – או לחיות אותם באופן שמחמיץ את ייעודו האישי.

אומרת התורה – וספרת לך... ספור את השנים ותרכוש לעצמך, לך ולטובתך, סם חיים נצחיים. אם ישכיל האדם להתחיל "לספור" ולזכור את שנת החמישים – את סוף חייו בעולם הזה ולחיות באופן נכון, או אז יזכה ל"וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים" – כל השנים שהיה חי בעולמנו זה החולף, יהיו שלו באמת בחיי הנצח.

כלפי מה הדברים אמורים?

כל אדם יודע שחייו כאן בעולם הזה הינם ארעיים. לא נרשם שום מקרה בהיסטוריה על אדם שחי לנצח, וזאת למרות צעדי הענק של הטכנולוגיה. השאלה האם אדם חי את חייו לאור ידיעה זו, או שהוא בוחר להתעלם ממנה ולהדחיק אותה. הפתגם אומר – "יש שמנסים להסתתר מפני המוות המתקרב, כפי שהסתתרו מפני החיים", שהרי אדם המתעלם מהמוות, הוא מתעלם מעצם החיים.

אדם חכם צריך להעמיד אל מול עיניו את העובדה המוגמרת של ארעיותו בעולם, להתחיל לאסוף ולכנוס כמה שיותר אוצרות רוחניים ולהעשיר את עולמו הפנימי – את עולמו הנצחי. כשאדם משקיע את חייו למען מטרות רוחניות עבור נשמתו – הוא זוכה ל"וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים" – הוא זוכה שהאני האמתי שלו יתקיים לנצח... אולם אם הוא משקיע את רוב זמנו בעניינים ארציים וחומריים אשר אין להם קיום נצחי, כמו כסף וממון, אזי לא לו יהיה הזרע. יבוא יום ושעון החול יאזל, וכל הבתים שהוא בנה והממון אשר אסף ייוותרו מאחור, והוא ישאיר לאחרים חילו. אדם זה חי את כל חייו בלא להשקיע כלום עבור עצמו ועבור נשמתו. קצת חבל, לא?

כדי שעניין זה יהיה תמיד לנגד עיני האדם – זכירת שנת החמישים, שנת היובל, אשר בה יוצאת הנשמה לדרור – קבע הבורא לקדש את שנת החמישים, ולהשיב את הקרקעות והאחוזות לבעליהן, וכך להחדיר לתודעתו של האדם את ארעיותו כאן בעולם...