רק עכשיו סידרנו: על הקניית סדר בבית

סדר בבית הוא סדר בראש, מכירים? את התזה הזאת מדקלמות הרבה עקרות בית. יש מהן כאלו שאומרות זאת בהנאה של סיפוק, ואחרות אומרות זאת דווקא בתסכול.

לאיזה חלק אתם שייכים? האם גם אתן מאלו המסתובבים ומסדרים את הבית במין תסכול מאיים שנוגס בכם בפנים? הרי ממש לא מזמן היה פסח, והבית היה מסודר ומאורגן כל כך. ממש ארמון מלכותי. ועכשיו? פתאום הדברים מתחילים להגיח ממקום משכנם הבטוח ולשוטט ברחבי הבית. חפצים הולכים להם מהכא להתם, ומבקשים לגוון את מקום הימצאם. התוצאה? חיפושים קדחתניים ובלתי אהובים, עם טעם לוואי של חוסר אונים וייאוש. האומנם שוב חוזר הבלגן לשלוט על הבית?

סדר וארגון של חפצים משפיע באופן משמעותי במיוחד על כל אחד מבני הבית. אישה מאורגנת אינה רק זו שמנהלת בית מסודר. סדר בחפצים בא בד בבד עם סדר במחשבות, בתכנונים, בעשייה. כי סדר הוא תוצאה של שליטה במצב וארגון מושכל. היכולת להתנהל בצורה מסודרת מבחינה טכנית היא עדות ממשית לארגון פנימי יעיל.

מאז הייתה גילי ילדה קטנה דאגה לה הגננת. היא ראתה את הסממנים הראשונים של הבית הזה. היא הבחינה בבגדים המרושלים והבלתי תואמים. היא שמה לב לתיקיית הקשר שתמיד נעלמת ולספר הספרייה שבדרך כלל ממאן לחזור לגן. הגננת לא דאגה דווקא לספר. גם הביגוד לא היה בעיניה חזות הכול. מבחינתה אובדן של ספר ספריה הוא מצער, אבל לא מדאיג. בכל זאת היא לא הייתה רגועה. אימא של גילי אחרה פעמים רבות. הביאה את גילי בשעה מאוחרת לגן וגם התעכבה בחזור. כל ההתנהלות נראתה פזורה. הגננת ידעה: אימא של גילי מתקשה להתמודד. היא לא ידעה מה מעיק על הבית. האם זו בעיה מהותית או קושי זמני שיחלוף. היא רק ידעה שגילי תאלץ להתמודד עם הקושי הזה, וגם ממנה הוא יגבה איזה שהוא מחיר. גילי עלתה לכיתה אלף, ורוב הספרים נקנו לה בשמחה.

אבל רק רובם.

חלק לא היה ניתן להשיג בחנות (הם הלכו לקנות ביום האחרון, והרוב נגמר).

הספרים היו עטופים בנייר דקיק (לחברות עטפו גם בניילון).

הילקוט היה חדש ובוהק ונוצץ (אבל שכחו לרשום עליו שם).

יש דברים שנראים שוליים מאוד, אבל בחיי היום יום הם צצים ומהווים מכשול.

כך בימי הגשם הראשונים לא היה לגילי כיסוי ניילון לילקוט. (וזה אומר שיום לימודים אחד היא הייתה עסוקה בייבוש כל ספריה ומחברותיה על אדני החלונות בבית הספר, והמורה הקדישה קצת זמן כדי להרגיעה). כך גם לא היה לה הספר הנכון בחשבון (ובגלל זה לא יכלה לפתור תרגילים בשעה שכל החברות פתרו אותם בספר). 

כל הדברים הקטנים האלו עוצרים את הילדה ברצונה להתקדם. הם מבקשים ממנה להתמודד, מזמנים לה אתגר, שלפעמים הוא גדול מדי למידותיה.

"אחרי פסח נהדר לראות את הילקוטים הנקיים, מכובסים ובוהקים כמו חדשים", מספרת לי מורה מחנכת בכיתה ב'. "הילדות המאורגנות מגיעות עם קלמרים מלאים בכל טוב. הורים רבים מבינים שבאסרו חג זה זמן מתאים לחדש את מלאי העפרונות והמחקים. לוודא שיש דבק ומספריים, מחדד וסרגל. ילד שבא מצויד לבית הספר יש לו מוכנות ופניות ללמידה. הוא מאורגן. מקדיש את האנרגיה שלו ללמידה עצמה, ולא צריך לכלות אותה על פתרון בעיות שמזדמנות לו בדרך".

ענן מרחף

בתקופה שבה היה גדי הבן הקטן במשפחת ח' מאושפז בבית החולים, ריחף ענן של דאגה בבית. אבל לא רק הענן הזה ריחף. יחד עמו הלכו לרחף כל מיני עניינים גדולים וקטנים, חשובים וזניחים. הוריו של יהודה ח', היו אפופים בדאגות קיומיות שהביאו עמן פרופורציות חדשות לכל מיני עניינים של יום יום. כי מה היא חולצה מגוהצת לבחורצ'יק בשעה שמדובר בייסורים ובסבל של ילד קטן? עדיין לא הייתה אבחנה מדויקת, אך דאגות הסתמנו בהחלט. ההורים השתדלו בכל מאודם לדאוג למה שחיוני וחשוב. הם התאמצו מאוד לשמר את הסדר הבסיסי והמינימלי הדרוש. מובן שסולם העדיפויות השגרתי התהפך לגמרי. מה שלא דחוף – נדחה להזדמנות אחרת.

ההורים חששו מדאגתם של הילדים. בייחוד חסו על יהודה שהיה רגיש במיוחד. הם בקשו למנוע ממנו את הצער. יהודה בחור ישיבה שכל מעיינותיו בתורה. כל עוד לא יודעים בדיוק מה חוליו של גדי הקטן, העדיפו שלא לשתף אותו. גם כך מרבה יהודה להתקשר הביתה, מוטרד במיוחד מכל דבר  חדש שנעשה בבית. עדיף שיישאר בינתיים מחוץ לתמונה, וילמד בהשקט ובטח. בכל זאת הופתעו הוריו של יהודה לקבל טלפון מן המשגיח. "הילד שלכם לא לומד כפי שהיה רגיל ללמוד", אמר המשגיח. "הוא פתאום מרחף וטרוד. שאלתי אותו מה עובר עליו, והוא לא ידע להניח את האצבע על משהו מסוים. נכנסתי לחדר שלו, וראיתי מהפכה. משהו חורק אצל הבחור המסודר והמאורגן שלנו. הוא פתאום נראה פזור משהו בנפשו".

המשגיח עצר רגע, כנראה ניסה להיזכר באיזו דוגמא הולמת. חשב רגע, והמשיך: "יהודה לא קנה את הגמרא שהתחלנו ללמוד כבר שבוע שעבר. חסרים לו פתאום פריטים מהכביסה. הוא מבקש ללוות מחברים כסף קטן לנסיעות, כי אבד לו הארנק. אני יודע כלל אחד: כשיש בלגן בחוץ, יש בלגן בלב. שוחחתי עם הבחור והוא סיפר שהוא דואג מאוד. חבר 'מסור' סיפר לו שאחותו פגשה אתכם בבית החולים עם הילד הקטן והוא נבהל מאוד. פחד לשאול אתכם כי היה נראה לו שאתם מקצרים מאוד בשיחה. אולי זה סוד, אבל תדעו שהבחור שלכם דואג".

פיזור נפש כתמרור אזהרה

אפשר להתייחס לסוגית ההסתרה, ולנתח את ההיגיון שבה. לא הרבה אפשר להסתיר מילדים. אולי את הסיפור עצמו יכולים להחביא, את הפרטים שבו. אבל את הרגשות, את הדאגה האופפת, את הפחד – קשה מאוד להעלים.

אפשר גם ללמוד מן הסיפור הזה יותר ממשהו על סדרי עדיפויות ועל דברים זניחים שבעצם אינם ממש זניחים.

אבל יותר מכל, התפעלתי מכלל אחד, כה פשוט וברור: כשיש בלגן בחוץ, יש גם פיזור נפש בפנים. ככל שתבדקו את הכלל הזה תופתעו לגלות עד כמה הוא נכון.

הורים ששוכחים יותר מדי דברים טכניים מאותתים על דאגה המתהלכת בקרבם. ילדים שאינם מצליחים להתרכז בכללי משחק, מעידים בכך על משהו שמסיח את דעתם. סדר בדברים החיצוניים והטכניים, איננו פרט כה שולי ותמים. הוא משמעותי כל כך, ומספר על מה שקורה בפנים.

תוכלו לתת דעתכם למיטותיהם של חולים רבים בבית החולים. שימו לב כמה מהם מתקשים לארגן את חפציהם ביעילות. אמנם יש גם הסבר הגיוני: כולם מקווים שהשהות היא זמנית ביותר, ולא תארך יותר. כולם מייחלים לחזור הביתה מהר ככל האפשר. אבל מעבר לזה יש כאן גורם מכריע – הדעת הפזורה משפיעה על התפקוד. קשה מאוד לסדר כאשר בפנים מתחוללת מהומה.

גיל העשרה

גיל העשרה מתאפיין בסערות הומות יוקדות ומתחלפות. סערות כאלו נותנות תמיד את אותותיהן גם בהתנהלות החיצונית. בני העשרה רתומים, תודה לקל, למסגרות חינוכיות. המסגרות האלו מגייסות אותם להתנהלות סדירה, לעמידה בלוח זמנים ולמילוי עקבי של התחייבויות. מסיבה זו מאותתות מיד הפרעות סדר על קשיים. אילו לא הייתה מסגרת, קשה היה לשים את האצבע על הפרתה.

באסיפת צוות של תיכון גדול הזהירה המנהלת את המורות: "עם כל ההבנה וההתחשבות, צריך שיהיה כאן סדר. מורות מתחשבות בתלמידה שיש לה שמחה משפחתית. מורות חומלות על ילדה שיש לה איזה זמן של קושי בבית. מורות מתייחסות בהקלה לתלמידה שאינה חשה בטוב. כל זה נכון. כך צריך להיות. אבל! תרשומנה לעצמכן את הדברים ביומן מסודר. אמנם לא תמיד נוריד את הציון בתעודה. נחשוב פעמיים אם מגיעה נזיפה. אבל הרישום צריך להיות קפדני ומושלם. אחרת לא נוכל לזכור ולדעת מי היא התלמידה שכל הזמן יש לה תירוצים והתחמקויות מן הסדר הטוב. יש ילדות מוכשרות עם הרבה רעיונות מקוריים להתחמק מן הסדר היומיומי ומחובות השגרה. אנחנו חייבים לשים לב לכך, כי מתחת החברהמניות הקלילה הזאת מסתתר בדרך כלל קושי כבד".

שיטת הקופסא

שיטת הקופסא הייתה לשיחת היום בשיעור האחרון שבו השתתפה חברתי, שיעור להנחית הורים בקבוצה. 'שיטת הקופסא' מצאה חן בעיני חברתי, ותודתי נתונה לה על שהבהירה לי את השיטה וגם את מה שעומד מאחוריה.

אימהות בקבוצה העלו את הטריגר הקבוע שמאיים על השלווה בבית: הבלגן. הן הבחינו בתופעה מעניינת: כמעט כל הדוגמאות הנוגעות בציפיות ואכזבות מילדים נוגעות בנושא הסדר בבית. כל כך הרבה מלל נשפך בנושא, כל כך הרבה ציפיות של הורים נתלות בזה, וכמה, הו כמה טרוניות וויכוחים. לא רק בין ההורים לילדים קורה הדבר, אלא גם בין ההורים עצמם, כאשר סוגית הסדר מהווה לא פעם אתגר לא קטן למצב השלום בית בבית.

סיפור פשוט

המנחה עודדה את האימהות בקבוצה למצוא רעיונות יצירתיים למיגור תופעת הבלגן בבית. הן העלו רעיונות שונים  ומשונים, והיא הבטיחה להן בתמורה סיפור.

מסתבר שהסיפור הביא אתו בשורה רעננה, יצירתית, ובעלת חזון. האימהות וביניהן חברתי, כה התלהבו מן הרעיון החבוי בסיפור, החליטו ליישם ושיתפו גם אותנו. תודה.

המנחה הביאה עמה לשיעור את הספר הפופולרי החדש 'סיפורים מחוץ לקופסא'. זהו ספר ילדים בפורמט גדול, מבוצע באמנות ומתיימר להציג פנים תמימות למראה. הילדים ששומעים את הסיפור מרגישים שהם בארץ הסיפורים. חוויה מתוקה עם מסר נעים. כאשר האימא בבית מתחילה ליישם, זה הופך להיות מהפך עם בשורה.

בסיפור המרכזי בספר מזדהים הילדים עם דמויותיהם העליזות של בני משפחת עציוני. דמויות עממיות שסובלות מאי סדר. הם מחפשים שוב ושוב חפצים שנעלמו להם ומתמודדים עם הבלגן השורר בבית, הכולל חפצים שנעלמים ועיכובים שנגרמים. גברת עציוני גיבורת הסיפור מגלה יוזמה ותושייה ברוח טובה ומביאה הביתה קופסא גדולה וריקה (ששימשה בעבר למכונת כביסה). קופסא זו עומדת מעתה להכיל את כל הפריטים שהילדים לא החזירו למקומם הקבוע. זו קופסא ענקית שקולטת בשתיקה את כל החפצים שהושלכו בחוסר מחשבה ברחבי הבית. כך נעשה הבית ריק מחפצים מיותרים, והילדים – לומדים בדרך פשוטה למדי את המסר. החינניות בסיפור נובעת מכך שהאקט הזה כלל אינו מבוצע תור סנקציה. אין פה ענישה ואיומים. יש פה תוצאה טבעית של רצון להיטיב, של חוסר אונים ושל התנהלות אימהית. הילדים קולטים את המסר ברוח טובה, ומבינים שאם אינם רוצים לנבור בעומק הקופסא (ואפילו ליפול לתוכה תוך כדי) עליהם להניח כל חפץ במקומו הראוי. הסיפור משלב רוח דקה של הומור חכם וגורם למסר לעבור בדרך נעימה ואוהבת.

המנחה המליצה למשתתפות בקבוצה ליישם את הרעיון, וחברתי כתלמידה נלהבת מיהרה ליישם. היא מדווחת על תוצאות טובות בשטח. הילדים שלה, בעיקר הבוגרים שבהם, כה נהנו מן היצירתיות. הם הקשיבו לסיפור. בתחילה התקשו להאמין שזה הופך להיות חלק ממציאות חייהם, אך לאחר זמן גילו שהאימא שלהם עקבית עד מאוד. היא רצינית, ועם חיוכה הנעים היא נשארת נאמנה לסיפור. הילדים הוכרחו לשלוט בחפציהם והסדר שב לזירה.

לכמה זמן זה יחזיק? אין לי מושג. אבל המסר שחדר, תודו גם אתם, זה באמת נכס יקר.

לא תמיד הילדים

לא פעם אנו מאשימים את הילדים בבלגן שנוצר. זוכרים את הפירוש לשם 'יוסף' שקראה רחל אמנו לבנה? אסף ה' את חרפתי. אימהות רבות שומעות את הפירוש הזה ומצניעות בהיחבא זיכרונות קטנים שבהם גם הן אוספות את חרפתן בחסות אשמת הילדים. מי פיזר? הילדים. מי זרק? הילדים. מי שבר? מי שכח? מי השאיר סימנים אחריו.

אבל לא תמיד הילדים אשמים.  הילדים שלנו טובים, הבה נזכור זאת. הם רוצים להיות טובים. הם שואפים להיות טובים. מי לא רוצה להיות טוב?  כמה אנחנו דורשים מהם, תובעים, מבקשים, מזהירים. ולא תמיד הם מבינים לעומק את הדרישה. לא תמיד הם מבינים בדיוק איך וכיצד להיענות לבקשה.

הבה נתבונן סביב ונגלה כמה מן הבקשות שאנו משגרים לילדינו נותרות באוויר, ערטילאיות משהו, חסרות הגדרה מדויקת ומעשית. ניסוחים כאלו מותירים את ילדנו חסר אונים מול הבקשה שלנו והשאיפה שלו לרצות.

מה זה אומר לסדר את החדר?

האם הילד שלכם מבין את מהות הבקשה? או שמא הוא עומד נבוך מול הדרישה הבלתי מוגדרת בעיניו?

כמה שאלות שתשאלו את עצמכם, לפני שאתם מחנכים את הילדים לסדר:

1. תגידו להם ברור מהו הסדר שלו אתם מצפים. אל תשכחו שיש סוגים שונים של סדר. יש אימא שמבקשת סדר והילדים חושבים שהיא מתכוונת שיזוזו לה מהעיניים כל החפצים. שיתקעו בארונות או מתחת למיטות, העיקר שלא ייראו לעין. אם זה לא מה שאתם מתכוונים, הסבירו לילדים: "אספו את כל החפצים שעל השולחן, הרצפה והמיטה למרכז החדר – ואחר כך מיינו כל אחד מהם למקומו הקבוע".

2. מקומו הקבוע! שתי מילים כה פשוטות, שדורשות גם הן התייחסות מסוימת. האם יש לכל חפץ בבית מקום קבוע? האם ברור להם היכן מניחים את הנעליים? את התיקיות של הגן? את המטאטא וכף האשפה? את הפרסונים שהם קבלו במסיבת יום ההולדת של בת הדודה? לא פעם משליכים הילדים את חפציהם למקומות לא מוגדרים בשל העדרם של מקומות כאלו. תנו דעתכם, שמא הגיע הזמן להקדיש לכל ילד מגירה פרטית שתאסוף אל תוכה את כל חפציו הקטנים והאוספים למיניהם.

3. מגירה פרטית! גם לזה ראוי לייחד תשומת לב. האם השטח הזה גדול מספיק? השטח הפרטי הזה בעצם מהווה התנסות ראשונית ועצמאית שלו בניהול הסדר באחריותו הבלעדית. חשוב במיוחד לתת לו את כל הכלים לכך. ספקו לו סלסלאות מתאימות למיין בהן את חפציו, הדריכו אותו למיין מדי פעם ולוודא שהוא שומר חפצים חיוניים עבורו ולא אוגר דברים מיותרים שאפשר להתפטר מהם. יש ילדים שהם אגרנים מטבעם ומתקשים להיפטר מחפצים שנושאים עמם זיכרונות נוסטלגיים. כבדו אותם יחד עם גבול אדיב ומציאותי. תנו להם לשמור ככל האפשר בתנאי המקום שיש לכם בבית.

4. נגישות: האם הילדים יכולים להגיע לכל המקומות, ולסדר בכוחות עצמם את חפציהם? או אולי נשארת לכם תמיד רשימה קבועה: להעלות את הפליימוביל למדף הגבוה, את מכשירי הכתיבה מאחורי המכתבה ואת הגרביים למיין רק בסדר שאימא יודעת. יש מעלה בכך שהנגישות נשמרת רק לאימא. זה מאפשר לה יותר שליטה במצב, אבל גם דורש ממנה לבצע משימות לבד. בדקו מה מתאים לכם, עד כמה ובאיזו תקופה של החיים. לא תמיד מתאים לאימא לדלג אל הארון שמאחורי המיטה כדי לשים שם את משחקי הקופסא.

5. זמן קבוע – קבעו לעצמכם זמן קבוע שבו אתם מסדרים. אולי בבוקר לפני שיוצאים ללימודים? חלוקת תפקידים ברורה תסייע לילדיכם להשאיר לכם בית מסודר מדי בוקר, ולחזור אליו גאים ושמחים. לפני שיורדים לשחק בחצר, אחרי ארוחת ערב, ולפני השינה. מיני הגדרות כאלו הכורכות את הצורך בארגון וסדר בתוך סדר היום מזכירות לילדים לקחת אחריות מראש ולהתארגן עם חפציהם בצורה נשלטת יותר.

6. הסבירו לילדים את חשיבות הסדר. תארו להם את חווית החיים בבית מסודר. הביאו אותם למודעות אודות חשיבות הסדר בבית. כאשר הילדים מרגישים שהדבר נעשה לטובתם, הם מעריכים זאת ומשתפים פעולה. הם כמובן גם שוכחים ומתמרמרים כדרך הילדים. הרי בשביל זה הם ילדים. זה לא סותר את הצורך בהסבר, ולא מספק לנו ההורים תירוץ לדלג על השלב החשוב הזה.