ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה?

בסוף הפרשה מספרת התורה על מרים שהצטרעה לאחר שדברה עם אהרון על משה רבנו: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻּשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה', הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר". מרים טענה באוזני אהרון שמאז מתן תורה, אחיהם משה פרש מציפורה אשתו, והלינה על כך: הרי הקב"ה לא דיבר רק עם משה, הוא דיבר גם איתנו, והנה אנו לא מוצאים לנכון לפרוש מחיי המשפחה, ומה ראה משה לנהוג באופן שונה?

והנה דוקא כאן התורה מעידה על מידת הענווה הגדולה של משה רבנו, "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ולכאורה, הלא ישנם עוד אחרים ששומעים חרפתם ואינם משיבים. ומה מייחד את משה יותר כולם?

אולם בהלכות יסודי התורה, מונה הרמב"ם ארבעה הבדלים בין משה רבנו לכל הנביאים: "שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד... כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו... רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל...כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן... כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו".  צירופן של כל הסיבות הללו גרמו למשה רבנו להבין שהוא לא יכול להמשיך לחיות חיי משפחה רגילים, ולכן פרש מן האשה.

כל אדם ששומע חרפתו ואינו משיב על אף שיודע שטופלים עליו טענות שקר, יכול הוא להתנחם בידיעה כי ישנם אנשים שיודעים את האמת והם  יוציאו את האמת לאור. אך משה שידע כי הוא היחיד בעולם שיודע כי דרגתו בנבואה היא מעל אהרון ומרים והנביאים האחרים, היה אמור להסביר זאת למרים ואהרון, משום שאם לא יאמר הוא, הרי הם לעולם לא יידעו מעצמם שישנה דרגת נבואה גבוהה משלהם. אך הוא לא היה מסוגל לומר להם מילים שמהן יובן כי הוא גדול מהם. זוהי ענווה אמיתית!

ענו כזה, שאין הוא דואג למעמדו כלל, הקב"ה תובע את כבודו. לכן הקב"ה התערב מיד בנעשה ותבע בעצמו את עלבונו של משה. הוא גילה את אזנם של אהרון ומרים כי ישנם הבדלים גדולים בין משה לשאר הנביאים. בכל הנביאים: "ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו וכו', לא כן עבדי משה!" והתוצאה מדיבורי הלשון הרע: "והנה מרים מצורעת כשלג".

ואף שדברי מרים לא נאמרו מתוך רצון לפגוע חלילה במשה רבנו, אלא לצורך ביקורת בונה, עדיין היה זה לשון הרע ועל כך נענשה בצרעת.

וכשראה משה שאחותו נצטרעה, לא רק שלא שמח לאידה, אלא כאב את כאבה ומיד עמד והתפלל לרפואתה: "א-ל , נא רפא נא לה!".

ממאורע זה יש ללמוד עד כמה עלינו להיזהר בלשוננו, שלא תצא תקלה מתוך דברינו. ומאידך, גם אם אמר אי מי עלינו דבר גנאי, לא נהיה קשים למחול אלא ממהרים להתפייס ולהעביר על מידותינו, וכבר לימדונו חז"ל ש"כל המעביר על מידותיו – מעבירין לו על כל פשעיו". שבת שלום.