ילד בחדר ההורים

בשאלה זו התחבטו רבים וטובים, ויש המצדדים לחיוב ויש המצדדים לשלילה. שאלה זו נשאל הרה"ג רבי שלמה וולבה זצ"ל, ותשובתו היתה בזה הלשון: "פאר-וואס נישט"?! (מאידיש: למה לא?) והוסיף: "יש לדאוג למיטה קטנה שתהיה באופן קבוע בחדר ההורים".

ונראה להסביר, תינוק במעי אמו נמצא בחממה מיוחדת, ובשעה שיוצא לאוויר העולם, הוא חש תלוש ועזוב ממקור חיותו. ולכן, בשנותיו הראשונות הוא זקוק יותר לחום ואהבה, ובפרט של אמו. גם כשהוא גדל קצת, עדיין הוא זקוק לקרבת ההורים כדי לסוכך עליו. בסביבתם הוא מוצא מחסה, ביטחון ומשענת.

זאת ועוד, בעוד הילד קטן כושר הדמיון שלו מפותח מאוד, ולעיתים מדמיין לעצמו דברים המבהילים אותו, כגון: שיש בחדרו דמות מפחידה, כלב, מכשפה וכדומה. כל ההסברים והשכנועים שאין מלבדו שום דבר, לא יועילו. הדבר היחיד שיכול להרגיע אותו באותו הרגע הוא לצרף אותו אליהם לחדר. שם הוא מרגיש שהוא נמצא במקום בטוח לחלוטין.

אין להורים לחשוש שאם יכניסו את הילד לחדרם לעת-הצורך, הוא ירצה להצטרף לחדרם גם לכשיגדל, ההיפך הוא הנכון! אם לא יקבל זאת בקטנותו, לכשיגדל הוא ירגיש חֵסֶר וצורך להיות בחדר ההורים. מה שאין כן אם יאפשרו לו להיכנס לחדרם בעודו קטן, כשיגדל לא ירגיש צורך נוסף לישון בחדר ההורים, כיון שנעשה גדול, והוא ישן טוב גם בחדרו.

על-אף שהורים צריכים פינה אישית שקטה לצורך מנוחתם, ובצדק, עם זאת באותה מידה שהם יגעים לפרנס ולגדל את ילדיהם, וטורחים למענם בכל המישורים בחיים, עליהם גם להבין כי בעת הצורך עליהם להקריב מעט גם במסגרת חדר השינה.

מעשה באדם מבוגר שסיפר שבילדותו שׂרר עוני גדול בביתם, והיה קשה לו ללמוד מחמת הדוחק, אך החום והאהבה שאמו העניקה לו נסכו בו כוחות להמשיך לשקוד על התורה.

אחד הדברים שהוא זוכר מילדותו, שלקראת ערב היו מצמידים את המטות, והוא ואחיו היו ישנים יחד, וכשעלו על יצועם, אמם היתה מלטפת אותם ומספרת להם סיפור. לאמו היו סיפורים קבועים האהובים עליהם, ובכל לילה היתה מספרת סיפור אחר. לדבריו, אין לתאר את השינה המתוקה שהיתה להם. אותו אדם אומר בהתרגשות, שהיד המלטפת של אמו, מלווה אותו עד עצם היום הזה.