אל תתחכם

אשרינו שפיקחים אנו. כמה תודה חבים אנו לה שבראנו פיקחים. הרי כל אחד מאתנו מכיר בסביבה שלו איזה טיפש. צמרמורת חולפת בנו למחשבה שיכולנו להיות כמוהו, איזה חסד נפלא עשה עמנו ה´. אומנם גם עם הטיפשים עשה ה´ חסד שנטל מהם את דעתם לבל יחושו כמה חסרי דעה המה...

מהי פיקחות זו שנתברכנו בה? קשה להגדיר בצורה מדויקת, אולם כולנו מבחינים בינה לבין כשרון. אנשים רבים הם ברוכי כשרון בתחום הלמודי, המדעי או הטכני, אך אנשים אלה אינם בהכרח פיקחים. שדה פעולתה של הפיקחות הוא התחום האנושי, תחום התקשורת הבינאישית ותחום ההבנה של מה שמפעיל את האדם וגורם לו לרצות דבר או לדחות אותו.

פלוני בעל מוסך הוא כשרוני מאד באיתור תקלה במכונית ובתיקונה, אך אינו יודע להנהיג משמעת בקרב עובדיו. אלמוני המורה הוא ידען מובהק בתחום מקצועו, אך אינו מבין מדוע אין תלמידיו מחבבים את המקצוע ואינו יודע כיצד לשנות יחס זה.

הפיקחות היא כלי נפלא להתמצאות ולהתקדמות בחברה האנושית. הפיקח עיניו פקוחות לראות את מהות הדברים ואת המניעים לדבריהם של בני אדם ולמעשיהם, אותם מניעים החבויים מתחת לפני השטח ואינם נראים אלא לפקוחי העיניים.

בוועידה השנתית נואם עסקן ותיק בלהט רב על הצורך החיוני במנגנון ביקורת על פעולות התנועה. הוא מדבר על יושר, נאמנות, ניהול תקין ועוד מלים יפות, וממליץ בהתלהבות על הצורך הגדול במבקר שיעשה סדר בדברים. פיקח אחד רוכן לעבר שכנו ולוחש: "אני חושב שהוא צודק, וכי לחתנו לא מגיעה משרת המבקר?!".

בוועד העובדים נערכת הצבעה על ההצעה להגדיל במידה משמעותית את סכום המתנה שהועד מעניק לשמחות של העובדים. הפיקח מהיר החשיבה סוקר את הידיים המורמות ומציין: "זה עומד להשיא את בנו בעוד חודש, זה אשתו סמוך לסוף הריונה, וזה עומד לצאת לפנסיה בסוף שנה זו".

נוהג בפיקחות

הפיקחות חושפת לפני בעליה את המציאות האנושית כמות שהיא, תוך הסרת התחפושות וההסוואות למיניהן. האינטרסים והמניעים של האנשים איתם הוא בא במגע, עומדים לפניו חשופים. חשיפה זו מאפשרת לו לשקול בצורה נכונה את מהלכיו ולפעול בצורה היעילה ביותר להשגת מטרותיו. הוא מצליח להטות לב בני אדם לחפצו מבלי להתנגש בהם, תוך פריטה על נימי מניעיהם החבויים.

בין העולים לאוטובוס נדחק בריון גדל גוף. הוא עבר על פני הנהג מבלי לשלם. "לא רוצה לשלם" הכריז, "נראה מה תעשה לי!". הבריון התיישב בהפגנתיות תוך ניפוח חזהו, ואוטובוס שלם מלא נוסעים ציפה במתיחות ל"מה יעשה הנהג?". הנהג לא עשה כלום. כשעצר אוטובוס ברמזור הראשון, הסתובב הנהג במושבו, הושיט ידו אחורה ואמר ברורות ובטון נעים: "בוא חבוב, קח כרטיס. אני רואה שאין לך כסף, תיקח כרטיס על חשבוני". הבריון נזעק "לי אין כסף?!" הוא הוציא מכיסו חבילת שטרות עבה, הניפה לגובה לעיני כל, ניגש לנהג ושלם לו בצורה מופגנת.

כל אדם פיקח יכול לנתח בעצמו אירוע זה המדגים ברורות איזה כלי נפלא היא הפיקחות ומה רב ערכה.

הקוץ שבאליה

אשרינו שגם אנו נתברכנו במתנה טובה זו, אך האם מתנה זו רק מעלות יש בה? האם אין בה שום צד שלילי? הבה נהיה גלויים עם עצמנו. הרי רק אנו, הפיקחים, לבדנו כאן (וכי איזה טיפש יבזבז את זמנו לקרוא מאמר שלא נועד לו?). הבה נודה על האמת, שפיקחות זו צופנת בחובה כמה וכמה מכשולים לבעליה, ובהעדר מודעות לכך, עלול אפילו הפיקח להכשל בהם.

כל פיקח רוצה שידעו כמה פיקח הוא. רצון זה להתבלט כפיקח הוא כה חזק עד שגם פיקחים מפוקחים אינם מצליחים לעמוד כנגדו, והם אף משתמשים בפיקחותם כדי ליפול במהמורה זו של התפארות. לעתים לא רחוקות, כרוכה התבלטות זו בהנמכת הזולת ובהעלבתו. הפיקח, בחריפות שכלו ובמהירות תגובותיו, מתקשה לכלוא בקרבו איזו אמרה שנונה ומבדחת שהבריקה במוחו. הדבר יוצא מפיו גם כאשר הוא יודע שמישהו יושם ללעג על ידה, ואפשר שאף יודבק לו כינוי גנאי. כך לשונו מכשילה אותו באחת העברות הקשות ביותר של הלבנת פנים.

כאשר הפיקח חושף מישהו המתכוון לרמותו, הוא משתולל מזעם ומשלח כל רסן מפיו. הוא רואה את עצמו חופשי לגמרי לקרוע אותו כדג ולהציגו במערומיו. איש מוסר פיקח מגדולינו לימדנו לנהוג אחרת, וכך אמר: אם מישהו ניסה לרמות אותך ואתה גילית זאת, אל תשתוק לו. השב לו מידה כנגד מידה, רמה אותו – הנח לו לחשוב שאכן הצליח לרמותך.

לטוב ולרע

אין לך כלי מסוכן יותר מן הפיקחות בידיו של אדם אנוכי, שפל ופורע מוסר. כאשר אדם כזה רואה באיזו קלות הוא מסובב בחלקת לשון את בני האדם, הוא הופך את הפיקחות לכלי להשתלטות על אחרים. בחריפות שכלו הוא מגייס הערצת רבים, ובחרב לשונו הוא טובח במתנגדיו. את הצדק והיושר הוא הופך לכלי שכנוע דמגוגיים, בעוד מניעיו האמיתיים הם רק האינטרסים האנוכיים שלו. ניתן לזהות כאלה בעולם הפוליטיקה ובתנועות ציבוריות, כשפיקחות נעדרת מוסר מקדמת אותם על כתפי המוני מעריציהם הטיפשים והבינוניים. יש מהם שפיקחותם עומדת להם אפילו להחשב גם כאנשי מוסר צנועים וענווים.

כל כשרון שהאדם ניחן בו, ניתן לשימוש לטובה, או חלילה, לרעה. הכשרון לרדת לסוף דעתו של אדם, ולקרוא בין השיטין של דבריו ומעשיו, הריהו כלי רב ערך בעזרה לזולת. מספרים על רב שמסכן אחד בא לפניו בערב פסח בשאלה אם יכול הוא לצאת ידי חובת "ארבע כוסות" בחלב. אילו לא היה הרב פיקח היה פוטרו בתשובה הלכתית וחסל, אך הרב פיקח היה והבין שלשואל אין כסף ליין. ולא רק ליין אין לו כסף, שהרי אילו היה לו בשר לסעודת ליל הסדר לא היה שואל על שתית חלב בארוחה בשרית. לא יצא השואל מלפניו עד שנתן לו הרב כדי צרכו הן ליין והן לבשר.

כמה טובות אפשר לעשות לבני אדם על ידי שימוש בקצת פיקחות. לעתים, אלו טובות שאינן עולות לך כסף, אך למקבל הטובה הן שוות יותר מכסף. פלוני מספר לך סיפור ארוך ומפותל, ובקצת פיקחות ניתן לגלות שבסך הכל הוא רוצה שתדע שראש העיר הוא בן דודו. אבל, כדי לגרום לו את מלוא נחת הרוח עליך להציג עצמך כמופתע ומתפלא בנוסח של "לא ידעתי ש... כל הכבוד!" והנח לו להציג ולומר "עזוב, מה זה חשוב".

אוי לך אם תשתמש בפיקחותך למטרה ההפוכה ותגלה שאתה יודע שתכלית כל הסיפור היתה ההתפארות בקרובו ראש העיר. בכך גם הרגזת אדם, גם השפלת אותו ושמת אותו לצחוק בין השומעים, וגם קנית לך שונא נאמן. הרי לנו דוגמא כיצד אותה פיקחות של חשיפת מניע של אדם יכולה לשרת מטרה חיובית של גרימת נחת רוח לחבר, או להביא, חלילה, להתכבדות בקלון חברו על כל תוצאותיה השליליות.

כל הגדול מחברו

התורה מורה לנו את הדרך לשלמות. חלקה הגדול של דרך זו עובר במחוזות הרגש של האדם. מצוות רבות דורשות מן האדם רגשות כמו אהבה (לרע ולגר), רחמים (לגר, ליתום ולאלמנה), כבוד (להורים, לזקן, לנשיא ולמלך), רגשות תעוב (לעבודה זרה), כעס ונקם (למסית – לעמלק), הזדהות עם הזולת ("וחי אחיך עמך", "עזוב תעזוב") ועוד. הבה נשווה זה לזה פיקח ותם, ונבחן כיצד מתמודד כל אחד מהם עם ביצוע מצוות אלה.

התם קל לו להיות חבר טוב, קל לו להשתתף בצער הזולת, והוא מטה שכם לעזרה לחבר מתוך הזדהות רגשית טבעית, הנובעת ישירות מלבו בצורה ספונטנית. הפיקח, לעומתו, מוחו שולט על לבו. קשה לו להזדהות בצורה ספונטנית עם כאבו של הזולת. בחריפות שכלו הוא רואה את הצדדים המגוחכים שבאסון חברו, ואף קל לו להרגיע את מצפונו בבדיחה ולתרץ בכך אי עשייה. שכלו של הפיקח עומד כאילו מחוצה לו, ומשקיף על תגובותיו שלו עצמו.

מאמץ רב דרוש מן הפיקח כדי ללכת בדרכה של תורה ולפעול בצורה רגשית נכונה. מעשיו של הפיקח אינם נובעים בדרך כלל ישירות מלבו, אלא עוברים דרך מוחו. קל לפיקח להשתמט מקיום מצוות אלו ולתרץ את עצמו כיד הפיקחות הטובה עליו. אך, לעומת זאת, כאשר הוא מקיימה, הן מבוצעות ברמה גבוהה יותר, כי משתתפים בהן גם מוחו וגם לבו, והמאמץ לקיימן גדול.

פיקח ותם מאזינים לדרשת התעוררות של הרב בראש השנה לפני התקיעות. התם קשוב כולו לדרשה. הפיקח עומד בפני פיתוי עצום להפליט הערה מבדחת על זקנו הלא סימטרי של הרב או על תנועת ידו המגוחכת. אם יכשל בנסיון, הריהו הופך להיות אותו לץ שונא תוכחה אשר נכונו לו שפטים, וכה רבות נאמר בגנותו. אך אם יתגבר ויתרכז בתוכן הדרשה, יתעלה יותר מן התם, באשר גם שכלו וגם רגשותיו ישמשו לקליטת התוכן ולעיכולו.

פיקחותו של היצר

הקב"ה הציב את יצר הרע לשטן במסלול התקדמותו של האדם לעבר שלמותו. ההתגברות על יצר הרע היא היא ההתקדמות אל השלמות. יצר זה הוצב אישית בנפרד לכל אדם ובהתאמה לו. אינו דומה יצר הרע שלי ליצר הרע שלך. לכל אדם יצר משלו "התפור" בדיוק לפי מידותיו ותכונותיו האינדיבידואליות ומותאם לאופיו ולאישיותו המיוחדת. יצר הרע פיקח הוא. הוא מקדים בצעד אחד את האדם שעליו הופקד. כך הוא מצליח להוליך שולל בערמומיות, בפיתוי ובהסוואה, את האיש שלו.

פלוני הקנאי שופך אש וגפרית על מעשיו של רשע אחד. הוא מספר על מעשיו הרעים, מפרט את נבלויותיו ומותח עליהם ביקורת קשה. הוא מתאר את המעשה המלוכלך לפרטי פרטיו בתאור פלסטי חי, כשקצף יוצא מפיו מרוב כעס. באותה שעה, בתוך תוכו, מחכך יצר הרע את ידיו בהנאה. שוב הצליח להשקיע את מוחו ומחשבותיו של אותו קנאי בתוך טומאה, מבלי שזה אפילו הבחין בכך.

עסקן ציבורי מצהיר בסוד מרעיו: "מילא, על כבודי הריני מוחל, שבעתי כבוד די והותר, אבל חצופים כאלה יש לעקור מן השורש ולבערם מקרב ישראל". ויצר הרע נהנה. שוב הונה את בעליו רודף הכבוד והנקמן להאמין כי עניו הינו, ואף העטה עליו גלימת צדיק המבער קוצים מכרם ישראל.

פלוני החסיד, העוצם עיניו מראות ברע, נדמה לו שראה משהו שלא מן הראוי להסתכל בו, והוא מסיט את עיניו במהירות ממנו. כעבור כמה שניות הוא סוקר בעיון את השטח כדי לראות אם באמת היתה סיבה מוצדקת להסטת עיניו... ושוב מחייך לו יצר הרע בהנאה. שוב הצליח בתחכומו הפיקחי להוליך שולל את החסיד.

חשיפה עצמית

האומנם אין לנו שום תקנה במלחמתנו ביצרנו הפיקח יותר מאיתנו? התשובה היא שיש תקנה וביכולתנו להתגבר עליו. אין הקב"ה מעמיד אדם בניסיון שאין לו כל יכולת וסיכוי לעמוד בו, כי אז אין זה ניסיון. בוודאי יש לנו אפשרות להתמודד עם פיקחותו של יצרנו. יש לנו מספיק פיקחות לחשוף את הערמומיות שלו, למרות כל ההסוואות. לשם כך עלינו לפתח מודעות ליצר ולפיקחותו. "לא ניתנה תורה לטיפשים" אומרים חז"ל (פסיקתא זוט ויחי). הרוצה לקיים את התורה ולהתקדם בהדרכת מצוותיה חייב להיות פיקח. "לעולם יהא אדם ערום ביראה" (ברכות יז). יראת שמים אמיתית כרוכה כמובן בהתגברות על היצר, ומצריכה ערמה ופיקחות.

הפיקח המצוי מפעיל את פיקחותו כלפי חוץ. הוא מנצל את פיקחותו ומשתמש בה כדי להשיג כסף, כבוד, שלטון וכדומה. לעומת זאת, הפיקח שומר המצוות, רותם את פיקחותו לשרת את התקדמותו אל שלמות אישיותו. הוא מנסה לחשוף את מניעי התנהגותו שלו עצמו. הוא חושד בעצמו תמיד, ומנסה לגלות בשכבה עמוקה יותר בתוכו את הסיבות האמיתיות להתנהגותו. הוא אינו מסתפק בסיבות ובנימוקים אותן הוא אומר לזולתו. עבור עצמו הוא שואף תמיד להגיע אל האמת, אל המניעים האמיתיים. אז, ורק אז, הוא נמצא במישור אחד של פיקחות עם יצרו. אז, ורק אז, הוא פרק מעל היצר את נשקו ומסוגל להתגבר עליו.

גדולי ישראל היו והינם פיקחים מופלגים. סיפורים רבים מעידים על כך. באותה פיקחות בה משתמשים פוליטיקאים "לקרוע" את מתנגדיהם, השתמשו גדולי ישראל "לקרוע" ולחשוף את עצמם ואת מניעיהם לביקורת עצמית נוקבת, ובכך להגיע לטוהר כוונה ולהתנהגות של אמת שאין עמה רמייה עצמית.

ר ישראל סלנטר חשד בעצמו שרצונו לנסוע לעיר מסויימת ולהשתתף באסיפה חשובה בענייני יהדות, נובע גם מכך שבביקורו האחרון באותה עיר ראה בחנות אחת מטריה שמצאה חן בעיניו, ולא הספיק לקנותה.

ביודעין ובלא יודעין

שתי הנחיות ניתנות לאדם הבא לבקר את מעשיו. אחת אומרת לו ש"יפשפש במעשיו" ויקבע כמה ואילו מעשים טובים עשה, וכמה ואילו מעשים רעים. הנחיה אחרת, מעמיקה יותר, אומרת לו ש"ימשמש במעשיו". אף מה שנחשב באופן שטחי למעשה טוב, כאשר ממשמשים בו, תוך שימוש בפיקחות כמובן, עלול להתגלות כבעל מניעים שליליים.

הפיקח, חריף הוא לרמות, אלא שבתחום הרוחני נוהג הפיקח בדרך כלל לרמות את עצמו... ושוב הנה שני שימושים לה לפיקחות, והם הפוכים זה מזה. יכולה היא לשמש לרמאות עצמית, להצדקת מעשיו ולשיכוך יסורי מצפונו, ומן הצד האחר יכולה הפיקחות לשמש מכשיר נפלא לביקורת עצמית, לכנות אישית ולאמת.

הפסוק האחרון בספר קהלת מזהירנו "כי את כל מעשה (של האדם) האלוקים יביא במשפט, על כל נעלם". תמיהה רבה היא כיצד ניתן להביא אדם למשפט על מעשה נעלם. אין זאת אלא שיש בכוחנו ובאפשרותנו לחשוף נעלם זה, לטפל בו ולשלוט עליו. אך, אם מחמת עצלות, חוסר מודעות, שיגרה ו"שלום עליך נפשי", נמנעים אנו מלחטט אחר אותו "נעלם", אחר מניעינו העלומים החבויים מתחת למשטח העליון של תודעתנו, על כך ניתן את הדין.

שלא נכשל ולא נכלם

אחד הפחדים הגדולים של האדם הוא להיראות טיפש. הרבה מוכן אדם לעשות כדי להמנע ממצב זה. מסתבר שהשוטה משוחרר מפחד זה ואינו רגיש לו. ככל שהאדם פיקח יותר, כן עולה רגישותו וגדול יותר פחדו שמא מישהו "יסדר" אותו ויציגהו כשוטה. לעתים עושה הפיקח מעשים חריגים ואף בלתי מוסריים כדי להבטיח את עצמו. שופט החושש שנאשמים מוליכים אותו שולל בסיפוריהם, עלול להעניש שבעה חפים מפשע ובלבד להבטיח שלא יהיה אחד שהצליח לרמותו ולצאת זכאי. מורה החושש נוראות שמא תלמיד העתיק במבחן והונה אותו, עלול אף הוא להעניש רבים ובתוכם לא אשמים, ובלבד שמובטח יהיה שאף אחד לא "סידר" אותו.

מה גדולה ומה רבה תהיה בושתו של פיקח, כאשר יתגלה לו בעולם האמת שיצרו הוליך אותו שולל לאורך כל הדרך במשך שבעים שנה, יום אחר יום, כמעט בכל מעשה. כאשר, לאחר משמוש קפדני, יתגלו המניעים האמיתיים הלא מודעים של מעשיו, עלול מעשה צדקה להגלות כרדיפת כבוד, קנאות לצניעות כניבול פה וכדו. בעוד הוא משתמש בפיקחותו כלפי אחרים, הונה אותו יצרו הרע אלפי אלפי פעמים. אוי לאותה בושה.

אכן, יום יום צריך כל אחד מאתנו להתפלל יפה ובכוונה "שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד", ולהפעיל את הפיקחות שה חנן אותנו בה כדי שתפילה זו תתקיים.