מתן תורה: אב אינו נותן לבנו ’חתול בשק’

בתום חמישים יום מיציאת מצרים, פונה הקב"ה לעם ישראל ושואל את השאלה הגורלית 'המוכנים אתם לקבל את התורה?'. ובני ישראל משיבים מיד ובהחלטיות 'נעשה ונשמע!', למרות שלא ראו מה כתוב בתורה אותה הוא מציע.

ויש להבין, מה באמת ההגיון העומד מאחורי הצהרה זו? הלא מי קונה 'חתול בשק'? אם יאמרו לאדם קח ספר זה ועשה מה שכתוב בו, האם יסכים?

ואכן, מאז ומתמיד היו אומות העולם לועגים לעם ישראל על כך. הגמרא במסכת שבת (פ"ח ע"א) מספרת על מין אחד שראה את רבא כשהוא מעיין בהלכה. אצבעות ידיו של רבא היו מונחות תחת רגלו, ומרוב התאמצות ושקיעות בלימוד, לא שם לב, והיה לוחץ אותן עד שהיו מזילות דם. הקניטו המין: "עם פזיז אתם שהקדמתם פיכם לאזנכם, והנה רואה אני כי עדיין עומדים אתם בפחזותכם. בתחילה היה לכם לשמוע. אם יכולים אתם - קבלו, ואם לא - אל תקבלו. השיבו רבא: אנחנו ההולכים בתמימות כתוב בנו "ותומת ישרים תנחם" (משלי, יא, ג), ואילו אותם אנשים ההולכים בתחבולות כתוב בהם "וסלף בוגדים ישדם".

ובאמת, לא מובן מדוע רבא לא התייחס ברצינות לתמיהתו, האמנם, הצעד שעשו בני ישראל אינו מראה על פזיזות כל-שהיא, וכי לא היו נמהרים מדי, או אולי צייתנים מדי? הלא כשיצאו ממצרים, הם היו שקועים בתוך מ"ט שערי טומאה, לא ידעו כלל מהי אמונה, ואורח חייהם היה דומה מאוד לזה של המצרים. הכיצד יכלו לסמוך על האלוקים שזה לא מכבר החלו להכירו?

אולם, שאלות אלו צצות, מכיוון שאנו נמצאים במצב של הסתר פנים כזה, שאיננו מרגישים את האלוקים, בשונה מאותו דור שחש את הבורא.

אם למשל אב יגיש לבנו מתנה, והבן מכיר ויודע שאביו חפץ בטובתו כל הימים, וכי יסרב לקבלה עד שלא ידע מראש את תכולתה ומה התועלת שבה?! ודאי שלא! הוא יקבל בשמחה ובתודה את התשורה מדי אביו האוהב ללא שום שאלה. אדרבה, אם ינסה לחקור את אביו מה כדאיות המתנה, לשוטה ייחשב.

והנה, כאן, ירד הקב"ה ממרומים ונתן לעם ישראל את התורה היקרה מפז ומפנינים, וכי יעלה על הדעת שיעניק להם מתנה שאינה טובה עבורם?!

נכון, בני ישראל אמנם יצאו ממצרים רק לפני חמישים יום, ולפני כן לא ידעו מהי אמונה, אבל במהלך הזמן הקצר הזה, ועוד לפני כן, הם לא רק שמעו על אלוקים אלא הם חשו אותו בצורה מוחשית וגלויה. זה התחיל בעשרת המכות, שבכל אחת מהן נתגלתה השגחה פרטית מופלאה, עבר ביציאת ממצרים, כאשר עם שלם יצא בצהרי היום ממדינה שבה היו עבדים מאות שנים, ואף לא אחד עיכב בעדם, והגיע לשיא במראות ההוד שנגלו לעיניהם במעמד קריאת ים-סוף, שם יכלו להצביע ולומר "זה אלי ואנוהו" (ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים, רש"י שמות טו, ב).

במלים אחרות, עם ישראל היה אז בדרגה גבוהה מאוד של נבואה בה הקשר שלהם לאלוקים היה ישיר ופנימי, ולא היה צורך בשום גורם מדרבן אחר, כדי לקיים את דבריו. ואת זאת לא הבינו אומות העולם ואותו מין שהקניט את רבא.

לנו נותר רק ליהנות מהמתנה שקבלנו מאבינו.