מדוע חבש חיים וייצמן כאפייה?

השנה: תש"ל, לערך. המקום: בית לחם. היתכנות: שי של שלום.

הסכם השלום הראשון בין ישראל לבין מדינה ערבית, נחתם עוד לפני שהייתה בכלל מדינה. באביב של שנת תרע"ח, בעוד מלחמת העולם הראשונה משתוללת במלוא עוזה, התקיימה פגישת פסגה יוצאת דופן בין החולות הלוהטים של הרי עבר הירדן. השתתפו בפגישה זו ראש המשלחת הציונית שביקרה בארץ ישראל, חיים וייצמן, והאמיר פייסל בן השריף חוסיין בן עלי, שהתעתד למלוך על המדינה הערבית הענקית שהבריטים אמרו להקים על חורבות האימפריה העות'מנית.

מצב רוחו של פייסל היה טוב עליו. אם הוא עתיד לשלוט על מדינה רחבת ידיים מהים התיכן ועד למפרץ הפרסי, מה איכפת לו להעניק ליהודים כברת ארץ זעירה בקצה ממלכתו? כך נחתם בין השניים הסכם שלום בו נקבע: "יינקטו כל האמצעים לעודד הגירה יהודית בקנה מידה רחב וליישב את היהודים על אדמתם".

וייצמן, שלא היה מורגל לאקלים המדברי הלוהט, קיבל מידי מארחו כאפייה מכובדת בה הוא גם מופיע בתצלום מפורסם של אותה פגישה. תוצאותיה של הפגישה, ידועות לנו היטב: הפלסטינים דחו אותה בתוקף. גם פייסל עצמו התכחש לה בטענה שהבריטים לא קיימו את חלקם בהסכם. תוך זמן קצר הודחק ההסכם לקרן זווית והצטרף לשורה ארוכה של הסכמים אפויים למחצה, שמופיעים ככוכבי שביט בשמי הסכסוך ונעלמים כלעומת שהם באים.

אבל מה באשר לכאפייה? מסתבר שזו התגלגלה בדרך כלשהי לידי עבד אל-פאתח דרוויש, ראש נאחיית בני חסן אשר שלטה באזור מלחה-בית ג'לא-בית לחם מדרום לירושלים. זה קיבל אותה מאביו בצירוף הוראה כי ייתן אותה בעתיד לאדם אשר יתרום ליצירת הבנה ויחסי ידידות בין העמים.

50 שנה לאחר מכן, בשנות ה-70, העניק עבד אל-פאתח דרוויש את אותה כאפייה כשי לקצין צה"ל אל"מ איציק שגב, שכיהן כמושל בית לחם. לדברי דרוויש, שגב עמד בתנאי אותו העמיד אביו.