כשהאפיפיור גילה שהוא יהודי

השנה: ד' תש"ע. המקום: רומא, איטליה.

הפיוט "א-ל חנן נחלתו בנועם להשפר", הינו אחד הפיוטים המרגשים ביותר הנאמרים ביוצרות של תפילת שחרית ליום שני לראש השנה ומתחיל במילים אלו: "מלך אמון מאמריך מרחוק מצב שמך יתפאר בעדתך יתייצב". מחברו הוא רבי שמעון בן רבי יצחק אלחנן, הוא רבי שמעון הגדול מגזע דוד המלך ותלמיד חבר לרבינו גרשום מאור הגולה, שחי במגנצא שבגרמניה לפני אלף שנה. וסיפור נורא מתהלך בקשר לאותו פיוט, לאב הגדול ובנו: האפיפיור היהודי.

ילד קטן ומחונן היה לו לרבי שמעון ושמו אלחנן. הילד היה חכם ונבון ושקד על התורה, אך משרתת נוצרית שמה עין על אותו ילד חכם והחליטה שעליה לנצרו. היא מסרה אותו לידי כמרים אשר הטבילוהו לנצרות והביאוהו לרומא. הילד גילה כישרונות מופלאים והכמרים שקדו ביותר על חינוכו עד שגדל ובגר והיה למלומד גדול. הוא עלה והתקדם בדרגות הכמורה עד שמונה לקרדינל ברומא ולאחר מות האפיפיור מינו אותו עליהם וכינו אותו אינוקנטיוס השני.

רבים עלו לשחר את פתחו אך הציק לו דבר אחד: הוא לא ידע מיהו אביו ומי היא אמו. לכן אמר לכמרים שגידלוהו: "וכי אין לי שום קרוב בעולם? דעו נא שאם לא תגידו לי אהרוג את כולכם!". בלית ברירה הודו כי נולד למשפחה יהודית ואביו הינו רבי שמעון רבה של מגנצא.

הואיל ורצה להכיר את אביו, שהיה מפורסם בעולם היהודי וגם מחוצה לו, הוציא בעורמה גזירת שמד על יהודי קהילת מגנצא מתוך תקווה שהקהילה תשלח אליו משלחת לביטול הגזירה, וודאי גם אביו יהיה בין חברי המשלחת כאחד ממנהיגי הקהילה. וכך היה.

בשעה שהמשלחת התייצבה לפני האפיפיור מייד הכיר את אביו, ולאחר שנגמרה השיחה בינו לבין חברי המשלחת, הזמין את אביו לשחק עימו שחמט. במהלך המשחק התפתחה ביניהם שיחה על דא ועל הא.

שאל אותו האפיפיור ויאמר לו: "כמה בנים יש לך?". ורבי שמעון מנה את בניו. שאל אותו האפיפיור:  "עוד היה לך בן אחר?". רבי שמעון שתק וחשש לדבר, עד שאמר לו האפיפיור: "למה אתה שותק? אמור לי האמת". אמר לו רבי שמעון: "אדוני, היה לי עוד בן קטן ונגנב ממני, ואיני יודע אנה הוא אם הוא חי או מת כי לא ראיתיו עד הנה". אמר לו האפיפיור: "אתה זוכר סימנים שהיו בגופו?". ענה האב: "כן, היו לו סימנים מסוימים על גבו ועל ידו".

האפיפיור התרגש והבין שאכן זה אביו, שכן היו לו אותם סימנים, ואמר לו: "אבי אבי, אני הוא בנך! הנה הסימנים האלה על גופי". רבי שמעון נבהל והאפיפיור הראה לו את הסימנים, ואמר: "אבי אבי, מה אעשה שאהיה בן עולם הבא, כי אני יודע שתורת אותו האיש הבל היא ואינה כלום".

אמר לו אביו: "חיללת שם שמים ברבים – קדש שמו ברבים, ואני מקבלך עלי שתהיה בן עולם הבא".

אמר לו האפיפיור: "איך אעשה זאת?". ייעץ האב: "תזמין את כל ראשי השלטון והדת הנוצרית אל ארמונך, ותקדש שמו של הקב"ה בפניהם".

רבי שמעון עזב את בנו בחיבוק ובבכי ושב לעירו, ובינתיים אלחנן כינס לארמונו את ראשי השלטון, עלה לראש מגדל ואמר בפני הנאספים: "שמעו כולכם למה נזדמנתם, כי עד עתה לא רציתי לגלות לכם, אך עתה אני מגלה לכם כי אין ממשות באותו האיש ואין תקווה לאחריתכם שאתם מאמינים בו, ואני לא השתטיתי, כי רוח אלוקים בי ואתם שוטים".

הכמרים כעסו ואיימו להורגו שמא יטה את העם מדתם, וכשראה כך קפץ מהמגדל ואמר: "חלילה לי שייטלו את נפשי אותם טמאים, כי אני מאמין באלוקי אבי". קפץ ומת.

כאשר שמע אביו רבי שמעון על בנו שקידש את השם - נתן שבח והודיה למקום וקבע על שם בנו את הפיוט מיום ב' של ראש השנה 'מלך אמון מאמרך', וכתב בו שם בנו: "א-ל חנן נחלתו בנועם להשפר" על שם בנו הקדוש.

זו מסורת אחת. מסורת אחרת יש לה סיום שמח יותר, כאשר אלחנן הצליח להימלט מהכס ברומא, לא לפני שביטל כמה וכמה גזירות נגד העם היהודי. הוא ברח בסתר למגנצא וחזר ליהדותו.