היכן ילדי תימן?

אחת הפרשיות הרגישות ביותר במדינת ישראל בחמישים השנים האחרונות, היא פרשיית חטיפתם - או לכל הפחות היעלמותם, של מאות מילדי עדות המזרח, בשש השנים הראשונות מאז קמה המדינה. הפרשה, שזכתה עד מהרה לכינוי 'פרשת ילדי תימן' - בגלל הדומיננטיות של בני העדה בהצפת הנושא ובגלל שרוב הילדים ה'נעלמים' היו ממשפחות עולי תימן, מסרבת לגווע, חרף מסקנות הוועדות השונות והשנים שחלפו.

לא מעט חוקרים ואנשי אקדמיה, כמו גם בני משפחות ורבים נוספים, משוכנעים שהנתונים לא נחשפו במלואם, ורק עם הינתן הגישה המלאה לארכיונים ולרשומות הרשויות, נוכל לעמוד על גורלם של הילדים ועל היקפה של הפרשה.

השמועות על תינוקות שנעלמו מחיק משפחתם, בדרך כלל במעורבות של צוות רפואי, החלו בסמוך להיעלמות התינוקות, כבר בראשית שנות החמישים. השמועות התגברו והצטברו, אך מצבם של בני עדות המזרח, הזרוקים במעברות ובשיכונים בפריפריות ובעיירות הפיתוח, מנע עיסוק פומבי בשמועות הללו. הפעם הראשונה שהבעיה הוצפה לתודעה הציבורית הייתה 16 ו-17 שנה לאחר ההיעלמות – כשהמשפחות החלו לקבל צווי גיוס לילדיהן שכביכול מתו, אז הבינו המשפחות שהסיפורים אודות תינוקות שמתו בפתע פתאום, נאמרו לאוזני בני משפחתם בלבד – וכי ברישומי המדינה עצמה הם עדיין נחשבים לחיים.

רשויות המדינה היו מודעות מהרגע הראשון לקיומה של התופעה. התלונות הגיעו למשטרה וארגון 'התאחדות התימנים' שלח מכתב בעניין לשר המשטרה עצמו. גם ד"ר ליכטיג ממשרד הבריאות שלח מכתב לבתי החולים בו הוא מספר להם על העדויות שהגיעו על 'היעלמותם' של ילדים. הוא מניח שהורים 'זריזים' באו לבתי החולים וקיבלו ילדים לאימוץ ומזהיר שלא לשוב שנית על המקרים הללו. ישנם מסמכים נוספים מאותן שנים המעידים על כך שרשויות החוק במדינה ידעו היטב על הפרשיה, והיה אף דיון בכנסת על כך, תוך כדי דיון על אודות המצב במעברות. חבר הכנסת מאיר וילנר ממק"י הקומוניסטית אף הצהיר ש"כל חבר כנסת בלתי משוחד יודע מהמצב והוא בכי רע".

הדפוס היה דומה כמעט בכל המקרים: הורים לילד חולה מעט, בדרך כלל בשפעת או באלרגיה לא משמעותית, היו פונים אתו לבית חולים ושם היו נעלמות עקבותיו. ההורים שהיו פונים לצוות הרופאים היו נתקלים בדלתות סגורות, בהתעלמות ובדיווחים על מותו של הילד. באף אחד מהמקרים לא נופקה תעודת פטירה, ברובם המוחלט אף לא נאמר מקום קבורה, ובהחלט לא ניתנה להורים אפשרות לראות את הילד או לשמוע ממה הוא נפטר.

הורים שהתעקשו ועוררו מהומות - והיו למעלה מ-30 כאלה, קיבלו את ילדיהם ש'נפטרו' בחזרה. אך רוב ההורים לא זכו לראות שוב את ילדיהם.

עם השנים נאספו עדויות של בעלי תפקידים ועדי ראייה שלא הותירו מקום לספק. נהג אמבולנס שסיפר שבנוהל קבע הם היו מעמיסים ילדים בריאים לבתי החולים, אחות שהעידה שתמיד אספו ילדים אך כמעט ולא השיבו אותם להוריהם, ואפילו פקידת סעד שהודתה כי לא מעט היו מגיעים לאזור בתי החולים כדי לאסוף ילדים לאימוץ לא חוקי.

בסוף שנות השישים התפוצצה הפרשה בקול רעש גדול. עוזי משולם, שנפטר לפני כחודשיים, מפקד בכיר בצה"ל עד לא מכבר ותימני בעצמו - החליט להביא את הפרשה לידיעת הציבור. הוא איגד סביבו קבוצת תלמידים ויחד הם התבצרו בדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הפשע. סיסמתם הקשה הייתה "וגונב איש ומכרו – ונמצא בידו, מות יומת".

משולם ותלמידיו נעצרו ונאסרו, אך מדינת ישראל לא יכלה להתעלם עוד. ועדת חקירה פרלמנטרית הוקמה, כשאחריה עוד ועדה, וועדה נוספת – בסך הכול ארבע ועדות חקירה שקיבלו למעלה משמונה מאות עדויות שונות ומפורטות על ההיעלמויות.

המסקנה הסופית של הוועדה האחרונה, והממלכתית, הייתה כי קרוב ל-60 מקרים של ילדים נעדרים שגורלם לא נודע. לגבי כמה מאות מקרים נוספים הסיקה הוועדה שהם מתו. בעמותה של משולם, אגב, שנקראת 'משכן אוהלים', אספו עדויות על 1,700 ילדים יוצאי תימן, מרוקו ותוניס, ואף עיראק ואיראן.

גורלם של ילדי תימן האבודים, הנעלמים או החטופים, אינו ברור עד היום. הקריאות לחקירה אמיתית ולא משוחדת של ארכיוני הממשלה עדיין קיימות, ונראה שככל שיחלפו השנים, יהיה יותר קל לעשות את זה. אז יש עוד למה לחכות.