מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה

רק זה מה שחסר לו. העכבר השורץ בביתו מזה תקופה ארוכה הגביר לאחרונה את פעילותו, וראובן הבין שחייבים לעשות לזה סוף. הלילה הוא מוכרח ללכוד אותו, לפני שיבואו מחר אורחיו החשובים ויראו סימני דרך שהותיר מר עכברוני.

ודווקא עכשיו נגמרה לו הגבינה הצהובה.

מוחו הקודח חישב ללא הרף אפשרויות חלופיות. בהברקה של רגע ניגש בחיוך רחב למלכודת העכברים, בתוכה הניח אחר כבוד תמונה של גבינה צהובה עסיסית ומגרה...

למחרת בבוקר בדק ראובן מתוך הרגל האם העכבר נלכד, וראה שהמלכודת אכן סגורה. משמע שהעכבר נכנס לתוכה. הוא הציץ מבין חורי המתכת ולתדהמתו ראה תמונה של עכבר...

* * *

"אם בחוקותי תלכו", פותחת פרשתנו, בהתניה ברורה. מהם חוקים אלו ואיך בכלל "הולכים" בחוקים? ככל הידוע לי, חוקים מקיימים.

רש"י מסביר: "אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה".

פתיחה זו גורמת לנו לתהות: "עמל" הוא שם נרדף לעבודה מייגעת, לאימוץ הגוף ולעתים גם הנפש, בוודאי אם מדובר בלימוד התורה הכרוך בעמל שגם הרוח וגם החומר שותפים יחדיו ביגיעה.

למה? מה לא טוב בלימוד התורה בצורה נוחה, כיפית, חלקה וזורמת?

תיירת אמריקאית חובבת ציון נלהבת, הגיעה לביקור נוסף בישראל, אחד מתוך סדרת ביקורים בלתי פוסקים, שהמשיכו להלהיב את הישראלים בשל סיבה אחת: כיסיה העמוקים וידה הנדיבה לכל מה שרוח ציונית נושבת ממנו, הפכו אותה למבוקשת במוסדות ישראלים רבים, מתוך כוונה עקיפה וידיעה ברורה שביקורה במקום יזרים המחאות שמנות באופן קבוע או חלקי.

בביקור הנוכחי הגיעה התיירת לבסיס אימונים צבאי וסודי של צה"ל. כאן מתחנכים לוחמי יחידות העילית שיהוו את חוד החנית במלחמות ובהגנת ישראל.

מפקדי הבסיס נטלו אותה לסיור מקיף ברחבי המחנה, הראו לה את מגורי החיילים, את תכנית האימונים המשולבת יחד עם פטריוטיות שוטפת-מח, ותכניות לעתיד. גולת הכותרת בסיום הסיור כללה דובדבן שלא רבים זכו לו: לצפות בחיילי הבסיס מתאמנים בצורה חיה.

הגיעה הגברת יחד עם הנהלת הבסיס למשטח אימונים אדיר, שכלל שטחי הכשרה רבים בכל תחומי הלוחמה והכושר: מטווחי ירי משוכללים, שטח בנוי לאימון לחימה בסמטאות צרות וצפופות, טיפוס על קירות חשופים וגבוהים ומתחמי אימונים בתחום הטיס והצלילה.

ואז צדה עינה של התורמת מחזה מזעזע: במגרש מכשולים ענק מימדים, רצו חיילים כשפניהם מרוחות באיפור הסוואתי, על גבם ציוד כבד וכמעט בלתי ניתן לנשיאה. כל מטר פנוי היה זרוע במוקשים מסוכנים ומתישים, החל מסלילי תיל פזורים, זכוכיות חדות ומחליקות, מכשולים שיצאו מן הקירות בדמות ענפי-פרא שאיימו לשרוט את פניהם, ועד צמיגים בוערים שפוזרו בנדיבות פה ושם...

היא הזדעזעה עד עמקי נשמתה: "מה זה? למה חיילינו היקרים צריכים לסכן את נפשם ככה?! אני מוכנה להרים תרומה נכבדה בכדי שתיישרו את השטח, תשכרו רכבי-שטח שיסחבו את הציוד עבור הגדוד כולו, ותעלימו את כל הצמיגים והענפים למזבלה הקרובה"...

מפקדי הבסיס לא יכלו להתאפק. מול פרצופה המשתאה של התורמת הנכבדת פרצו בשחוק רועם: "הלא תביני, גברת נכבדה, אילו יתאמנו חיילינו במשטח חלק ופנוי ממכשולים – הם יפלו כזבובים בלחימה האמיתית. כדי להביס את האויב בזמן אמת – מוכרחים אנו לחסן ולחשל את גופם ורוחם לקראת הקרב העתידי".  

חוק טבע הבורא בעולמו: בשביל להשיג תוצאות – מוכרחים לעמול.

עובדה ידועה היא שכל ארץ שהייתה למודת קרבות, מלחמות וקשיים – הצמיחה מתוכה אנשי רוח, פילוסופים, מדענים וממציאים. אחת המדינות שהצטיינה בשלוותה, בכך שאינה צריכה להילחם ושהשפע מצוי בה, היא שווייץ. מדינה שיבול האנשים היוצרים והמשפיעים שבה – דל למדי.

* * *

אם בכל מקצוע אקדמי לא נוכל להשתלם כשאנו "מחפפים" בלמידה ובבחינות, וגם אם נעתיק במבחן – ניכשל במבחן החיים. על אחת כמה וכמה שבלימוד התורה וקיום מצוותיה, המושתתים על מאמץ ועמל ולא על כשרון, נוכל להצליח בגאון ב"מבחן הגמר" רק בתנאי שהשקענו בלימודים עמל ויזע.

קיום מצוות התורה ולימודה מוגדרים כ"הליכה", הקושי הוא מדידת-אמת בהליכה לדעת האם אנו בעלייה או בירידה תלולה ומסוכנת, ורק ע"י עמל התורה ניתן להתגבר על היצר.

הבוחר להשקיע במאמץ מדומה ולהציג "תמונה" של מאמץ כפיתיון ליצרו, בל יתפלא אם היצר יותיר לו תמונה חילופית של הישג מפוברק.